מיאנמר רושמת גרסה משלה על נס פח השמן.
 האהבה הענקית שרוכשים המיאנמרים לבודהה שלהם מוכחת יום יום בדרך בה הם נוהגים במוסדות להשכלה של המנזרים הבודהיסטים. מפתיע לראות איך במדינה המתבוססת בעוני עמוק, דביק ונצחי כמעט, בלי שום פרופורציה לאוצרות הטבע המדהימים הקיימים בה (זהב, אבני אודם המשובחות בעולם, אבני ספיר, פנינים, עצי תיק , גז טבעי ואם שכחתי משהו, זה מפני הכעס הגואה בי בכל פעם שאני חושבת על זה), מגייס הרוב העני חוזק ועוצמה פנימית, מתעלה על עצמו, ומתחזק אלפי נזירים שחיים על פי תורת הבודהה, וחולקים בתורתו, מדי פעם, עם הקהילייה הסמוכה למנזר.
פעמיים ביום מבקשים הנזירים אוכל מאנשים שהתנדבו למלא את הכלים שלהם לטובת כל הלומדים במנזר. אלפי נזירים יוצאים מדי בקר על פי מפת חלוקה שנבנתה על בסיס ההתנדבות המקומית, לא מחליפים מילה עם איש. צועדים בניחותא, נזירים צעירים בני 8 וקשישים בני 70, ברגליים יחפות, ועם כלי מיוחד שיש בו מקום למנת האוכל שמספיקה לנושא אותו ואולי לעוד פה או שנים.
מי שמחכה לבואם הוא התורם/מת. יחפים אף הם, כדי לכבד את הנזירים, מוזגים במהירות את התקרובת שהכינו, אורז,קארי, ירקות ואולי מנות מורכבות יותר. טור הנזירים עומד בסבלנות מזכה את המחלק ובקידה, והמחלק מודה לנזיר בקידה שמנחתו התקבלה.
 כל בודהיסט רואה חובה נעימה לעצמו לשרת במנזר תקופת מה, ואז לשוב לשגרת יומו. הוא או היא מצטרפים ליושבי המנזר: צעירים הרוכשים השכלה ומקצוע, נזירים בוגרים שבחרו בשירות בודהה כדרך חיים. החיים במנזר מסדרים להם את המחשבות ואת הראש, ומלאי תודה הם נפרדים מהחוויה, ושבים אל הבתים ואל המשפחות.
את הנזירים אוהבים בני מיאנמר והם גאים בהם מאד. הנזירים היו אלה שהניפו את נס המרד בשלטון הדיכוי לפני 4 שנים, וקיימו הפגנה במתכונת של מצעדים שקטים ברחובות הערים המרכזיות של בורמה. 30,000 נזיריים נתמכו על ידי 70,000 אזרחים שצעדו לצידם והגנו עליהם בגופם. הפגנת הנזירים החלה בעקבות החלטת הממשלה להעלות את מחירי הנפט. הנזירים עודדו את הצבור להצטרף להפגנה נגד העריצות הצבאית. לראשונה מזה 1000 שנים הציגו הנזירים עמדה פוליטית וקראו להפסקת הטרור הפנימי. ההפגנה התמימה והיפה הזאת הסתיימה באכזריות נוראה, אלפי אנשים נהרגו ובהם נזירים רבים. הממשל הקים קרמטוריום כדי להעלות באש את הגופות ולטשטש את מניין הנרצחים. http://www.youtube.com/watch?v=4mRMLFqDQWM&feature=related מציג חלק מהסרט Burma VJ שזכה בפרס הסרט הדוקומנטארי באנגליה ב- 2008.
הכבוד שרוכש העם לנזיריו מתחיל מכך שלנזיר פונים תמיד ב- my lord בין אם הוא ילד בן 8 או ישיש בן 80.
 הנזירות גלוחות ראש,בתלבושת אחידה ורודה ונפלאה, מתהלכות בחוצות העיר יחפות כדי לגייס את האוכל לטובת המנזר. כשהן מגיעות לנקודת חלוקת המזון, הן שרות ברוב קולות שיר מקסים,אין לי מושג מהו, אבל ברור לי שהוא ממלא את הסיר בתכולתו מחדש. אני מודה שהתמכרתי לשירתן. בכל בקר בסביבות 8 ואולי קצת קודם, הן היו שרות מתחת לחלוני, כדי לשובב את נפשם של דיירי הרחוב ולהודיע בדרך כל כך משמחת על היותן בסביבה.שירת המלאכיות הורדרדות והאופטימיות מילאה את ליבי ברגש נהדר של תודה. תודה להן, ותודה לבודהה וגם לאלוהים שזכיתי לשמוע את הצלילים המרגשים ולנכוח בטקס איסוף האוכל שהופך בזכותן לאקט מדהים של נתינה ושל קבלה.
נס סיר האורז
בכל נקודת חלוקה עומד מישהו עם סיר קטן עד בינוני. האוכל לנזירים מוכן ב- 4 לפנות בקר. הטפול באוכל לנזירים ובתקרובת לבודהה קודם לכל. בשעה 8 בבקר מגיע להק הנזירים, ואחריהם קבוצות ויחידים. המחלק עומד מול הנזירים, קד בהערכה, ומוזג לכל אחד מהסיר שלפניו.אני תוהה איך כמות האורז מספיקה לכולם.
אחד המלונות בהם התאכסנתי, הכין מדי בקר מנחה לנזירים והפך תחנה על קו החלוקה. שמתי לב שמספר הנזירים שהגיע היה גדול בעיני, וברור היה לי שתכולתו של הסיר הקטן אינה מתאימה למספרם. יחד עם זה, בכל פעם שהופיע נזיר פתח המוזג את הסיר ונתן ממנו אורז. ניסיתי לתהות על נס סיר האורז ושאלתי על פשר מראית הכמות ביחס למספר הנזירים. "אנחנו מתורגלים. הכול מתוכנן." אמר לי הבחור החביב אשר על הסיר." אנחנו מכינים מזון ל- 30 נזירים . 30 נזירים מגיעים בכל בקר והאוכל מספיק לכולם".הצצתי אל הסיר, פשוט לא האמנתי, אבל עם עובדות אין מתווכחים.
הרחוב המיאנמרי שוקק נזירים. הם מוסיפים כל כך הרבה צבע ועומק רוחני להתרחשות הסואנת. הגלימות שלהם נפלאות, קשה למצוא נזיר שמנמן, כולם חטובים להפליא. יש בהם המון חום והם מוכנים לחלוק עם הפונה אליהם את כל מה שהם יודעים . אם הייתי יכולה הייתי מצלמת נזירים ונזירות יום ולילה. אולי זו הייתה דרכי להחזיר להם אהבה לה הם בהחלט ראויים.
כל הזכויות שמורות למחברת
 |