ביום חמישי האחרון למדתי כי אינני מעריץ גדול של בנקים. זאת לאחר שבמסגרת זמן של 24 שעות נאלצתי לפקוד שלושה סניפי בנק שונים. העילה לטור-דה-מוסדות-פיננסיים-ישראליים התעוררה עם הצורך לספק תשלום מקדמת שכר לימוד לאוניברסיטה, באמצעות הפיקדון האישי מהצבא. כן, זה הכול. א גרויסע שובר קטן שכל מה שאני צריך זה שאיזה משרדן יטביע עליו את חותמתו החשובה, כדי שיוכלו לקחת את הכסף המאוד חשוב ולשים אותו במקום המאוד חשוב ששמים בו את הכספים, וכל זה למען מטרת העל שתמומש בכך שבעוד חודשיים אשב שעה וחצי בחדר שלא צבעו מאז 1980 ואקליד דברים בלפטופ משנת תרפ"פו.

אז מדוע נאלצתי לכתת רגליי מסניף לסניף כמו עובד ברינקס שמת לתפוזינה של סוף היום? זה לא כל-כך מעניין, אבל מאז הפעם האחרונה ששילמתי מקדמת לימודים מקודשת למוסד הלימודים המהולל, סדרי עולם טוטאליים השתנו בעולם הבנקאות. איזה פוגל החליט איזו החלטה פוגלית וסטנלי פישר עשה גלגלון ועכשיו מסתבר שמי שרוצה לשלם את המקדמה המזורגגת באמצעות כספי הפיקדון עבורם שירת את המלך ואת המדינה ואת רב-אלוף דני חלוץ, יכול לבחור רק בין שניים: ציון קינן (פועלים) או גליה מאור (לאומי). אני נאלצתי ללכת לבינלאומי ודיסקונט לפני שלמדתי על ההתפתחות המעניינת, ובאחרון, האמינו לי, לא היה ישראל קטורזה וגם לא מודי בר-און, רק טלרית מדוכדכת שסבסדה את כוחות הייאוש האינסופי הגלובליים.

מה שכן, בטור-דה-ממון שלי, למדתי אודות עצמי עובדה מעניינת נוספת; ניכר כי בביקוריי בבנקים אני עובר מעין תהליך של זומביפיקציה. הוא מתחיל מהרגע שבו אני מברך את השומר לשלום וצועד הצעד הראשון פנימה אל תוככי הסניף. מוקף באינסוף דלפקים, כיסאות ישיבה מרופדים, תורים והבנקאית התורנית עם שלט ה"קופה סגורה", שאון צלצולי הטלפון המשרדיים הופך אותי למעין נשלט על-ידי כוח פיננסי על טבעי. אני מדדה לאיטי אל עבר פקידי הכסף הנדרשים ועושה את אשר דורשים ממני אלוהי הקפיטל. אבל מה שהם בעצם דורשים ממני, אין לי הרבה מושג. זה מעין טריפ: לחתום על הרבה טפסים ולהראות תעודת זהות, ואז לקחת את כל הטפסים והתעודת זהות ולהראות למישהו אחר שגם יחתים אותי על הרבה דברים, ואז הכול מסתדר, העולם בריא, הפרחים מלבלבים והנער מנשק את הנערה.

מקצה ההחתמות האינטנסיבי הזה תמיד נעשה באווירה הכי נוחה ונעימה שאפשר לחשוב עליה, בלי שום הרגשה שדופקים אותך. יש משהו בבנקאים האלה שמשרה עליך אווירה של ביטחון; מעין "אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ואנחנו ננצח". אולי זה בגלל שבנקים בישראל, ואולי בכלל בעולם, הם המקומות הכי אמיתיים שאפשר למצוא; זאת משום שכל מי שנמצא בהם, נמצא שם דוגרי ובמוצהר רק בשביל הכסף. ללא תירוצים ערטילאיים ובלי צדקות ומוכרי סדקית. במקומות אחרים כמו בתי ממכר מצוחצחים וקיוסקים מעופשים, הכסף הוא המלך. האקשן האמיתי מתרחש רק כאשר הוא נשלף, רק כאשר המכונה של הכרטיס אשראי יוצרת את הקשר הקייברנטי-מודמי-אינטרנטי עם ההאב האדיר של הקפיטליזם שמנכה עוד ועוד. כאשר הצליל המתוק של שטר העשרים שקלים הנוחת על הדלפק נשמע. אבל בבנק, הכסף הוא אפילו לא נסיך, הוא מהלך בין כולם, מלטף לטלרית הצעירה את הטוחעס, טופח לסגן מנהל סניף הישנוני, מושך פתקית מה"תור-מט" ומקלל את אלוהי הביורוקרטיה המושחתים שמקשים עליו את התנועה החופשית.

לא, אני ממש לא אוהב את עובדת היותי מת-חי לכל אורך שעת שהייתי בתוך המוסד הפיננסי. הלוואי והייתי יכול לחיות בתוכו אך אינני יכול. זה מסוג הדברים שאומרים לך שאחרים יודעים לעשות אותם ואתה לא, ואין מה לעשות, צריך להתמודד עם זה. כמו לשרוק או לעשות אהבה או לפתור משוואה בשני נעלמים. אז בנק, כידוע, זה סיפור של המון כלכלה וכסף ועמלות ואחוזים ואיכסה בריבית ובלי מע"מ. ואף פעם לא הבנתי את זה, אפילו אם ניסיתי. זה קטע כזה של אנשים מבוגרים, וכנראה מתישהו, אם הלב שלי לא יכשל הלילה או מחר בבוקר, אצטרך להבין אותו, קצת. אבל בינתיים, אני זומבי של בנקים. נכנס, מניד ת'ראש כאילו אני מבין, חותם, הנדת ראש, עוד חתימה, חיוך, הפקדה, משיכה, אדם סמית', נכנסתי עם פקקטע שובר ויצאתי עם מספיק ניירת כדי להפוך קלסר בודד לאוגדן הניירות הכי מאוהב בסביבה.