בני ברק התמלאה לאחרונה בכלובים שנועדו לאחסן בקבוקים מפלסטיק לצורך מיחזור. כשהונחו הכלובים, ההנחה של רבים היתה שהם יישארו ריקים או ישמשו למשחקים עבור ילדי העיר. ההנחה הראשונה התבררה כמוטעית. הכלובים הללו מתמלאים כבאותו קצב שמשפחות גדולות מייצרות בקבוקים ריקים. ההנחה השנייה אינה מוטעית, ילדים בהחלט משחקים בהם אבל לא מה שחשבו, הם מקפידים אפילו יותר מהמבוגרים לקלוע את בקבוקי הפלסטיק לתוך הכלובים, ושמענו כבר על ילדים קטנים ששפכו בקבוקי מיץ למחצה שליש ורביע בכדי שיוכלו להשליך אותם לכלובים. מה שבאמת גרם לכתיבת הטור הזה הוא הגילוי של כותב השורות כי גם הוא אוסף באדיקות בקבוקי פלסטיק, לצורך השלכתם לכלוב הבקבוקים, והגילוי המביש כי באותה שעה ממש, מאוחסנים אצלו בירכתי המחסן שתי שקיות גדולות של בקבוקי זכוכית עליהם הוא זכאי לקבלת דמי פיקדון — ואת אלה הוא מזניח מזה חצי שנה. לא זורק כי צריך לקבל דמי פיקדון, ולא טורח להחזיר כי נו באמת... בשביל דמי פיקדון? מה גורם לאנשים מכל רחבי העיר להקפיד באדיקות לזרוק כל בקבוק פלסטיק לתוך כלוב הנמצא לעיתים במרחק כמה בתים, ללא כל רווח ותמורה, במקום פשוט להשליך לפח הזבל, לעומת בקבוקי זכוכית, עבורם הם זכאים לקבל תשלום. ובינינו מי הולך להחזיר בקבוקים בעד תשלום?
הסיבה שאנחנו טורחים כל כך לזרוק את בקבוקי הפלסטיק היא פשוטה למדי, יש כלוב וצריך למלא אותו, אם למען הסביבה ואם למען המיחזור, אבל בתכל´ס, זה למלא את הכלוב עד למעלה. זה סוג של משימה שכולם אוהבים ונהנים ליטול חלק בה. לעומת זאת, להחזיר בקבוקי זכוכית זה כדי לקבל כסף. איש לא חושב על משימה, רק על כסף, ומסתבר שהכסף אינו גורם לנו לעשות מה שמשימה צודקת גורמת לנו לעשות. רוצים דוגמא שתמחיש זאת? תרומת דם היא הדוגמא הטובה: מדוע אין משלמים על תרומת דם? התשובה הרשמית וגם ההגיונית לכך היא שאם ישלמו על כך, עלולים אנשים בריאים לשקר על אודות מחלתם בשביל הכסף, וכשזה תרומה, איש לא יטרח לשקר בלי שום רווח. אבל יש תשובה נוספת לכך. בגרמניה למשל ניסו לעבור לשיטת תשלום עבור תרומות דם (בשל מחסור בתרומות. גרמניה — לא?) ומה התברר? נכונות האנשים לתרום צנחה עוד יותר. הכיצד? מחקר שנערך גילה את הסיבה: מסתבר שברגע שתרומת דם הפכה לחשבון כלכלי, אנשים, כולל אלה שתרמו בעבר, עשו חשבון שלא משתלם להם להפסיד ארבעים יורו של שעת עבודה עבור עשרה יורו על תרומת דם, הם העדיפו להישאר במשרד ושאחרים יתרמו. רק שגם האחרים חשבו אותו הדבר. המסקנה מכל זה היא מדהימה: ברגע שנכנס כסף לתמונה — הוא מוציא משהו חשוב — את הרוח, את הנכונות לסייע, את היופי שבמשימה. הכסף: "צובע" את כל העניין בצבע אחיד ומוחק כל דבר אחר שהיה גורם לבני אדם לעשות אותם פעולות ממניעים נאצלים/ אידיאולוגיים/ טוב לב/ איכפתיות/ רצון להצליח/ רצון להשפיע/ רצון להעניק/ רצון להיטיב. יוצא אפוא שהכסף, המשמש בדרך כלל כמאיץ לפעולה, במקומות שנדרשת בהם התנדבות מתוך מניע פנימי ונאצל המצוי בכל אחד מאיתנו, הוא מוחק את כל התחושות וגורם לבני האדם לפעול בהרבה פחות חשק, אם בכלל, למען המטרה. ניתן לראות זאת אצל מדריכים בקייטנות רגילות המקבלים שכר תמורת עבודתם, מול מדריכים בקייטנות כדוגמת "עזר מציון" לילדים חולי סרטן או ילדים מיוחדים, בהם המדריכים עובדים ללא תשלום ונותנים פי עשרה מכוחם וממרצם, חוזרים הביתה בגרון ניחר ובאפס כוחות, מאשר אלה שעבדו בתשלום. אם מנהלי הקייטנות הללו יחליטו לתת שכר למדריכים אלה — הם עלולים למצוא עצמם בבעיה, כי אם המדריכים יחשבו על הכסף ולא על התרומה הנאצלת שלהם לחניך — הם עלולים למצוא פחות כוחות להעניק לחניכים.
והדברים נכונים מאד לגבי השימוש בפרסים לצורך קידום לימודי. אין כאן כל כוונה לפסול שימוש בפרסים לצורך עידוד. להיפך, בחינוך חייבת להיות מידת רבה של הפעלה, והפעלה חייבת להכיל מוטיבים של שכר ועונש. אולם, לשד העצמות של המושג חינוך אינו הפעלה כי אם הנחלה. הנחלת ערכים, לימוד, מידות טובות וכו´. הנחלה חייבת לבוא ממקום אחר. מקום של רצון, של שאיפה, של הקרבה ושל אמונה. בנושא התפילה למשל, ההגעה לבית הכנסת או לתפילה בזמן מחייבת הפעלה, גם של שכר ועונש, אך לגבי התפילה עצמה, צריך להמעיט בהפעלה מתוך שכר ובודאי שבעונש העלול להפוך את התפילה לחובה במקום זכות. כאשר הדרך להנחיל ערכים היא דוגמא אישית, לדבר על ערכים ולגייס את הילדים לערכים. ברגע שנכנס כאן פרס, הילד חושב על הפרס ולא על הערכים והסכנה כפולה. א. שכוונתו תהיה לפרס. ב. כשיפוג הפרס, הוא יימנע מלעשות. ישנם שמגלים מאוחר מדי שלא ניתן "לקנות" את הילדים בפרסים. הם מספיק חכמים לקבל את הפרס ולעשות כרצונם. פגשתי מורה אחד שהיה מתנה לילדים שהוא יספר סיפור בתנאי שאח"כ ילמדו. לא תמיד עמדו בהבטחתם. אמרתי לו, אם כבר, שיעביר את הסיפור לסוף. כלומר הוא יספר את הסיפור בתנאי שהם ילמדו. זה עבד הרבה יותר טוב, אם כי, ברגע שהתנייה הופכת לקבועה, הילדים יתחנכו ללמוד בשביל הסיפור ולא כדי ללמוד — והטפל דחק את העיקר.
ולסיום: נכון יהיה למצוא אתגרים לילדים שאין בהם כסף או פרסים. אתגר לצורך אתגר. סידור החדר כתחרות שהפרס שלה יהיה העובדה שאתה מסדר את החדר הכי מהר וקיבלת חדר מסודר. תפילה בכוונה כשהפרס הוא תעודה שהתפללת בכוונה. אם לא נכסה את הערכים בפרסים, סביר להניח שהילדים יראו את הערכים עצמם כפרסים. |