היום נזכרתי כמה אני לא ממש אוהבת אותם. את התורים כמובן, זה לא ממש משנה איפה הם נמצאים. בפעם האחרונה שנתקלתי בהם ולא חיבבתי אותם כלל ועיקר, זה היה בשדה ההוא על שם הזקן. בדרך לעיר של שקט. בעיקר, והיום. שוב בגבעה של השומרות, רק מהצד השני. הצד שבו יש המון אנשים. אנשים שבטוחים שכולם חייבים להקשיב להם. בעיקר כי יש להם צרות צרורות. והן הרי כל-כך מעניינות. אותן צרות. בעיקר בקולי-קולות,
תורים מוציאים ממני את החלק הפחות נעים שלי. אני מודה, אבל יש משהו מאוד משותף לאנשי התורים. כמו שיהונתן גפן כתב פעם לפני המוני שנים על אותם אנשים שהולכים עם שקיות פלסטיק ביד. כשהוא כתב, אף אחד עוד לא חשב שצריך למחזר שקיות. שללכת עם שקית ניילון זה כל כך לא פוליטיקלי פרפקט. זה רק נראה מוזר, למי שהלך עם תיק מסודר. באותן השנים. וכמה עמודים אחרי. אותו יהונתן הכריז שרמת גן תמיד ו//או לעולם תהיה עיר מעולה לאבאים. אז אולי לא תמיד צריך להאמין למה שקוראים. אני לא הכרתי מעולם אבאים רמת-גניים,
* * *
אז היום הייתי באותה נקודה בזמן ובשני תורים. שונים, ושוב ראיתי את עם-ישראל בשיא יופיו. ובין לבין, אפילו את זה עם השפם של פרנק זאפה שהתראיין לכל האמצעים הכשרים. גם אלה שמותר להם להיות בין המתפטרים, אני עדיין בטוחה שהמתמחים צודקים בדרישות שלהם. והנה אני אומרת את זה בקול רם.
ואפילו הצלחתי לא לחנך אשה אחת שכמעט לא נדחפה ורק הסבירה בקול קצת רם איך היא מצליחה לחנות שם בכלל בלי בעיה, כי לבעלה יש תו נכה. והיא לא חייבת להגיע מוקדם. כי מה ששלו ברור שהוא גם שלה. אלא מה,
ארץ ישראל יפה. מאד יפה,
[אינ-טעם לראות במה שנכתב כאן פוסט נאצה . . ]
. |