צטט: נורית-ארט 2011-09-11 12:54:41
"עירום, לא בבית ספרינו" - כך אמרה האוצרת
במסגרת היותי חברה באנ"י (איגוד נשים יוצרות ישראל) הוזמנתי להשתתף בתערוכה בנושא 'אדם טבע ונוף' שהתקיימה במוזיאון בית התנ"ך בתל-אביב. תערוכה משולבת של ציור ושירה. הגשתי את שירי 'על הטבע ועל האנושי' ואת הציור 'נשות מדבר' – שניהם התקבלו לתערוכה.
!['']()
'נשות מדבר' - 1987 - נורית צדרבוים
ומעשה שהיה כך היה.
הגעתי ביום הפתיחה המכובד ויו"ר אנ"י מקבלת את פני בשמחה רבה ולוקחת אותי בידי לראות את המקום שבו תלויה עבודתי, בכוונה להראות לי את נוכחותה ועוצמתה. הגענו למקום המצופה ועמדנו שתינו נדהמות לראות את ה'אין'. הציור לא היה שם. המומה ונרעשת, היא כמו גם אני, החלה במרדף ובחיפוש אחר הציור (שגודלו 200X90) – לא תגידו מחט בערימת שחת. פתחנו בטריקה דלתות, רצנו לחדרים הסמוכים והציור נבלע, בערך כמו קורח ועדתו. אין ציור. ולא רק זו גם זו, איש אינו ידוע להגיד היכן הוא נעלם.
ניגשנו למנהל המוזיאון שאמר שאינו יודע במה מדובר...
ישבתי שם חסרת אונים, נבוכה ונרגזת, כועסת ונעלבת ולא ידעתי את נפשי וגם לא את הציור שנעלם. אחת החברות ניגשה לאוצרת על מנת לברר איפה באמת נעלם ציור כל כך גדול, ומה קרה. והאוצרת ענתה באדנות ובחשיבות מאין כמוה 'ציור עירום לא בבית ספרינו'.............
שנים שאני מציגה בתערוכות, מלמדת אמנות, שימשתי כראש חוג, למדתי מוזיאולוגיה ועסקתי באוצרות – תשובה כזאת מימיי לא שמעתי. ובכל זאת, שאלנו, איפה הציור? שם, היא ענתה, מונח בחדר אחר. כל עוד נפשנו רצנו אל החדר האחר ומצאנו את הציור עם כל הנוכחות שלו מונח בחדר מכובד ביותר בתוך תערוכת קבע, ויושב שם בשמחה, ובעל כורחו גם, בין שני ציוריו של אורי ליפשיץ ז"ל שבאותו זמן כמעט גם הלך לעולמו.
לרגע קט התנחמתי כסוג של נחמת שוטים, ואמרתי טוב, בחברה טובה אני, גם עבודותיו של סזאן היו בסלון המודחים. ציורי הודח, ולא בשל איכותו הגרועה, שכן הוא לא כזה, לא בשל שהוא לא מתאים לנושא התערוכה (להיפך הוא מתאים מאד שהרי התערוכה עוסקת בנושא 'אדם טבע ונוף' ואילו ציורי זה מצד אחד נקרא בשם 'נשות מדבר' ומצד שני הוא מתכתב באיזשהו אופן עם שירי שגם הוא מוצג בתערוכה). הציור הודח משום שבתערוכה הצדקנית הזאת שנמצאת בבית התנ"ך שאותו האוצרת הגדירה "בית ספרינו" – לא מוכנה לתלות ציורי עירום.
כאשר חמתי שככה, הלכתי אל האוצרת לשאול מדוע לא הודיעה לי על כך, הרי הגעתי לפתיחה מחיפה הרחוקה, הרי נשאתי בהוצאות של הובלת הציור. והיא ענתה לי באותה אדנות ודעתנות. "לא ידעתי שכך נראה הציור, פתחתי אותו מהעטיפה רק אתמול ערב התלייה......
ובינתים מעז יצא מתוק. הציור שלי ישב אחר כבוד באולם מכובד של תערוכת של ציירים מכובדים ונחשבים. וגם בערב הפתיחה עצמו הנוכחים ומשתתפי האירוע הלכו במיוחד לראות את הציור "המודח" ומצאו אותו יושב בגלריה אחרת בחברה טובה, כמעט נבוך. ולא על הדחיה אלא על הכבוד האחר שנפל בחלקו, שלא בכוונתו, שלא בכוונתי, ואפילו שלא בכוונת האוצרת.
השיר שכן הוצג בתערוכה 'משהו אישי על הטבע ועל האנושי' - נכתב שנים רבות לאחר שצוייר הציור ולא בהקשר אליו, ובכל זאת מתכתב עמו.
"משהו אישי על הטבע ועל האנושי"
נורית צדרבוים – ט"ו בשבט תשע"א
השיר "משהו אישי על הטבע האנושי" נכתב עבור תכנית מיוחדת שנערכה בגלי צה"ל לכבוד טו' בשבט. הסופר אתגר קרת אירח שעת שידור שבה הוא הציג את עצמו כמי שאינו אוהב טבע במיוחד. נתבקשתי מטעם ההפקה לעלות לשידור ולהציג בפני קרת כמה מהרהורי ביחס לטבע. להלן כמה קטעים אשר גם מתכתבים עם ציורי 'נשות מדבר'.
"אֹמַר לְךָ אֶתְגָּר קֶרֶת
מַשֶּׁהוּ עַל הַטֶּבַע, וַאֲצִיג אוֹתוֹ בְּמַבָּט אִישִׁי וּקְצָת אַחֶרֶת.
כִּמְעַט כָּמוֹךָ, גַּם אֲנִי, בֵּין אַרְבַּע דְלָתוֹת אַמּוֹתַי מִסְתַּגֶּרֶת,
אוֹמֶרֶת" "דַּלּוֹת הֵן אָמוֹתָּי" וּמְצַיֶּרֶת
טֶבַע בְּלִּי סוֹף,
בְּלִי נוֹף...."
"....אְגָל אֶת אָזְנְךָ שֶׁאוּלַי עַתָּה הִיא כְּרוּיָה
לְסַפֵּר עַל קִימּוּרֵי גּוּפָהּ הַמָּלֵא שֶׁל אִשָּׁה עֵירֹמָה.
אֵלַי הוּא נִגְלָה כְּצִיּוּר תְּמוּנָה
שֶׁל נוֹף הֲרָרִי וּבוֹ גַּיְא עֵמֶק וּפִסְגַּת שִׂיא.
כָּל קִמּוּר הוּא קַו מִתְאָר
הַמְּשַׂרְטֵט מִישׁור מִשְׁתָפֵּל אֵלֵי הַר
גּוּף שֶׁל נוֹף אֱנוֹשִׁי...."
"....מְדֻשָּׁן בְּעֹנֶג צִבְעֵי הַמִּכְחוֹל
שֶׁדּומֶה עֲלֵיהֶם כִּי יָצְאוּ בְּמָחוֹל
כְּאוֹמְרִים בִּשְׂפַת גּוּף
שֶׁהֵם בִּדְמוּתָם תַּבְנִית אָדָם
וּמוֹלַדְתּוֹ גּוּפוֹ הִיא נוֹף....."
"....כְּשֶׁהוֹלֶכֶת אֲנִי וְגוּפִי עִמִּי בְּצִיָּת הַמִּדְבָּר
נֶעֱרָמוֹת מוּלִי דּוּמָם דְיוּנוֹת חוֹל
ונִדְמוֹת לְנָשִׁים דְמוּמוֹת, עֲלוּמוֹת.
אִמָּהוֹת עוֹלָם גְּדוֹלוֹת גְּלוּיוֹת שַׁדַּיִים,
חֲשׂוּפות בֶּטֶן, יָפוֹת. צוֹפוֹת.
מְלֵאוֹת מִלְּגָו וּמִלְּבַר"
"...בַּמִדְבָּר, בֵּין חוֹל דְּיוּנָה נָהָר וְסֶלַע אָדֹּם
רוֹאָה אֲנִי אֶת הָאֵל שֶׁאֵין אַחֵר עַל פָּנָיו,
מְפַסֵּל. קוֹל תְּמוּנָה נָע וַאֲנִי מַאֲזִינָה לִשְׁמֹעַ
אֶת צְלִילֵי הַשֶּׁקֶט הַנָּדִיר, אֶת רַחֲשֵׁי הוֹד הַקְּדוּמִים
שֶׁתָּדִיר יָעִיר אֶת חוּשַׁי, הָרְדוּמִים
הַיְּשָׁנִים
הַיְּשֵׁנִים...."
"... מַרְאֶה נוֹף בְּרֵאשִׁית מְהַדְהֵד אֵלַי
חֲרִישִׁית. מְהַנְהֵן וּמְסַמֵּן
שֶׁהַטֶּבַע הָאֲמִתִּי שֶׁאוֹתִי בֶּאֱמֶת מְעַנְיֵן
הוּא זֶה שֶׁבְּתוֹךְ נַפְשִׁי פְּנִימָה עָמֹק שׁוֹכֵן
זֶה שֶׁאֶקְרָא לוֹ בֵּינִי לְבֵינִי
נוֹף פְּנִימִי...."
"...בֵּין אַרְבַּע דְּלָתוֹת אַמּוֹתָּי, בְּחַדְרִי הַצָּנוּעַ
רֵיחַ הַטֶּבַע הוּא רֵיחַ הַצֶּבַע, שָׂרַף אֳרָנִים
נִדָּף כְּעָלֶה בְּרוּחַ הַחֹמֶר, בְּיָדִי הַיּוֹצֵר
כְּנֶצֶר לְרֵעִי וִידִידִי הַיֵּצֶר...."
"....כָּךְ אֶקַּח לִי בַּד, וְעָנָף טָבוּל בְּחֹמֶר וּבְצֶבַע
שָׂחָה אֶל הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי בִּשְׂפַת גופי
הַצּוֹפֶה אֵל חַלּוֹן נופי הפנימי.
ונוֹגְנוֹת לי מִילּוֹתָ המְשׁוֹרֵר שְֶׁאָמַר
"הַנּוֹפִים הֵם הָאָדָם וְהָאָדָם הוּא הַנּוֹף"
וְסִפֵּק לְשִׁירִי שֶׁלִּי סוֹף...."
©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים
