שכבתי על המזרן, החדר היה חשוך והסאונד היחידי שנשמע ברקע היה קולות הנשימה והמוזיקה.

היה לי קשה לנשום.

לאט לאט הצלחתי יותר ויותר.

כשהאור נדלק הגוף נפל.

בפעם השנייה, אני עוד עומדת, עם כל שאיפה הסאונד מתגבר, הנשימה מעמיקה אל בית החזה ותחושת אשמה מציפה אותי.

נשכבתי על המזרן, האור נסגר ואני מתכנסת בתוך עצמי.

נושמת.

הגוף משוחרר ומכווץ גם יחד.

הנשימה קלה ועמוקה אך גם קשה.

הגוף כמו מתחלק לצבעים. משוחררים ומכווצים. קרים ונעימים וחמים וכואבים.

אני מתחילה לבכות ולא מבינה למה.

רק אחר כך אני רואה...

אני מרגישה אשמה שאני נושמת.

אשמה על כך שאני מסוגלת להכנס פנימה אל תוך עצמי אבל גם לצאת החוצה.

ואתה כבר לא יכול.