כאשר החלו ההמונים להפגין בככר תחריר ותבעו את התפטרותו של מובארק, הם זכו בתמיכת העולם המערבי וארה"ב בראש, ורק מדינה אחת לא הצטרפה לשמחה. ממשלת ישראל התייחסה בחשדנות ובחשש למהפכה המצרית, וקיבלה ביקורות נוקבות על שאין היא מצטרפת לתקווה הכלל-עולמית שהנה הנה הדמוקרטיה הגיעה גם למצרים. היום, תשעה חודשים אחרי, מביט כל העולם כולו בדאגה למתחולל במצרים, ונראה כי התגובה הריאלית היחידה לאירועים שם, היתה דווקא זו הישראלית.

אירועי סוף השבוע בבירה המצרית, היו רק סימפטום למה שמתחולל במדינה הגדולה. ההנהגה הצבאית שהחליפה את המנהיג המודח, אינה מסוגלת לנהל את ענייני המדינה. העובדה שהיתה דרושה התערבותו של הנשיא האמריקאי, כדי לעורר את ההנהגה המצרית להפעיל את כוחות הצבא קודם שיתבצע לינץ´ כנגד מאבטחי השגרירות הישראלית, מעידה כי המשטר החדש חושש מההמון הזועם. השנאה כלפי ישראל אינה חדשה. מי שתולה אותה במדיניותו של נתניהו, עושה זאת מטעמים פוליטיים גרידא ולא מניתוח העובדות. אין כל קשר בין השנאה התהומית למדינת ישראל, לבין התנהגות האספסוף המצרית. השנאה הזו קיימת מזה שנים, והיא באה לידי ביטוי בתקשורת המצרית האנטישמית, כמו גם במופעי תרבות, בהן הוצגה מדינת ישראל כאוייב האומה המצרית.

מי שטומן את ראשו בחול ומאשים את ממשלת נתניהו בשנאת ההמונים, פשוט משקר במצח נחושה. ישראל הרשמית מחתה פעמים רבות, נגד ההסתה הפרועה בתקשורת המצרית, כמו גם החרם שהוכרז עליה על ידי אנשי תרבות ותקשורת מצריים, אבל הנשיא המצרי מובארק העדיף להמשיך את השלום הקר עם ישראל, ולא לחמם אותו יתר על המידה, כדי שלא להרגיז את הציבור. מנגד, ממשלות ישראל לדורותיהן, העדיפו שלא להרגיז יותר מדי את השליט המצרי, וגם המחאות נגד ההסתה האנטישמית במצרים, היו מינוריות ומנומסות ביותר. כבר שנים הקשרים עם מצרים, רחוקים מהתקוות שתלו בהן יוזמי הסכם השלום.

אלא שבימי שלטונו של מובארק, היתה הפרדה בין דעת ההמון, לבין ההתנהגות בשטח. השליט המצרי איפשר רוב הזמן את ההסתה הפרועה כלפי ישראל בתקשורת, אבל מנע מההמון את האפשרות לבטא אותה ברחוב. המיליארדים שהזרימה לו ארה"ב מדי שנה, כמו גם הנשק החדיש שסיפקו לו הממשלים האמריקאים השונים, היו סיבה מספקת לשימור השלום עם ישראל על אש נמוכה. שגריר כן, יחסים חמים ומלאים לא. עם קריסת משטרו של מובארק, חששו בישראל כי בהיעדר שלטון חזק ומחוייב לתהליך השלום, לא יהיה מי שירסן את שנאת ההמון כלפי ישראל. צריך היה להיות תמים בנוסח תמימותו של הנשיא אובמה, כדי להאמין כי במצרים תקום הנהגה דמוקרטית, שתקדם את הקשרים עם המערב ותרסן את הרגשות האיסלמיים, הפאן-ערביים והאנטי-ישראלים.

האירועים הקשים בסוף השבוע בשגרירות המצרית, לא היו אמורים להפתיע איש. העיתוי אולי לא היה מתוכנן, אבל החשש ריחף באוויר כל הזמן. ההנהגה הצבאית השלטת במצרים, אינה מקיימת את התקוות שתלו בה ההמונים. היא לא מקדמת רפורמות, ובאופק לא נראה שהיא עומדת לקיים בחירות חופשיות. הגורמים הרדיקליים במצרים וכוחות האיסלם הקיצוני, מחזקים את כוחם, כנראה גם בסיוע מסיבי איראני, החוששת מאוד מהנהגה דמוקרטית במצרים. לא צריך הרבה כדי ללבות את שנאת ההמון לישראל, עד לכדי ניסיון לינץ´ בעובדי השגרירות. והעובדה שהמשטר המצרי אינו מפעיל את הכוח שברשותו כדי למנוע מראש ניסיון שכזה, מעידה כי כל החששות של ממשלת ישראל מפני המהפכה המצרית, היה להן על מה להתבסס.

פרשנים מדיניים, הצביעו על התלות הישראלית המוחלטת בממשל האמריקאי, עד שהיה צורך לערב את הנשיא אובמה, כדי להציל את חיי המאבטחים הישראלים בשגרירות בקהיר. כמובן, שאגב כך הם מזכירים לנתניהו את מחוייבותו להסכים לתכתיבים המגיעים מוושינגטון, בעניין קידום המו"מ עם הפלשתינאים. הם רק שוכחים כי הסכם השלום עם מצרים במסגרתו השיבה ישראל למצרים את כל סיני "עד גרגיר החול האחרון", הושג בתיווך אמריקאי מסיבי ותוך ערבויות אמריקאיות לקיום ההסכם בכל מצב ובכל תנאי. קריסת הסכם השלום עם מצרים, תהיה מכת מוות לכל המדיניות האמריקאית באזור. היא תשים קץ לכל הניסיונות לקדם הסכם שלום נוסף באזור, מאחר שלא תהיה ממשלה ישראלית הגיונית, שתסכים לוותר על שטחים אסטרטגיים תמורת פיסת נייר חסרת ערך. לדידם של האמריקאים שימור הסכם השלום, חם או קר, הוא אבן היסוד במדיניותם באזור כולו ולכן היה זה אינטרס אמריקאי ראשון במעלה למנוע משבר חריף ביחסי ישראל מצרים.

עם כל הכרת הטוב לנשיא ארה"ב שפעל להצלת חיי יהודים בקהיר, הוא פעל לא פחות להצלת האינטרסים האמריקאים באזור ולהצלת מה שעוד נותר מתהליך השלום. אם ההמון הזועם היה מצליח חלילה לממש את זממו, זה היה מקרב את סוף עידן ההשפעה האמריקאית באזור כולו. לכן אובמה לא עשה "טובה" לישראל בהתערבותו, אלא פעל במסגרת ההתחייבות האמריקאית לשימור הסכם השלום בין ישראל למצרים. נתניהו כבר הודיע כי יחזיר בהקדם את השגריר הישראלי למצרים, כדי לשמר את מה שעוד נותר עם השלום עמה, אבל אין ספק כי פני היחסים בין המדינות לאחר פריצת השגרירות, יהיו שונים מבעבר. אם ההנהגה המצרית הנוכחית לא תתעשת ותתחיל לשלוט במצרים, אזי לא רק שגרירות ישראל תהיה בסכנת קריסה, אלא שגרירויות מערביות נוספות ובראשן ארה"ב. שלטון האספסוף הפרוע במצרים, הוא התסריט המסוכן ביותר שיכול המערב כולו להעלות על דעתו, ולכן סביר להניח כי האמריקאים ילחצו על ההנהגה המצרית הנוכחית להתחיל ולשלוט ברחוב המצרי, לפחות עד שתיבחר הנהגה בבחירות דמוקרטיות, אם בכלל.