ומייד נענה להודעת המצוקה ששלחתי בייאושי וכאבי כי רב.

רק להבין מעט, אחרי כ"כ הרבה שנים, את שמעולם לא דובר בו

ואולי ממרחק השנים- תבוא ההקלה והתבונה

ואתה גם המזור לכאב הנוכחי, החד כל כך.

יום שישי בערב, והעולם כאילו נעצר, רק למפגש 

שהיה אמור להיעשות כ"כ מזמן, כ"כ הרבה פעמים, כ"כ פותח ומבהיר

ומעולם לא קודם.

ופתאום- ברגע אחד

שוב לא נותר הרבה מהסקרנות, האובססיה לכל פרט, הרצון לדעת

רק חמלה, וריקנות

ריקנות עד אינקץ

לתקופה בת שני עשורים של קירבת שני אנשים

שהיו כאחד מול כל העולם.

ושום דבר מזה- לא עוד.