כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עדות שמיעה

    כי בסוף מעגל, ארץ ישראל, הישנה והטובה, שינתה פניה.

    6 תגובות   יום שלישי, 13/9/11, 04:27


    1973

    בפברואר 1973 היגרתי עם משפחתי לישראל, ואם להשתמש במושגים השגורים בפינו אז, לארץ ישראל. כיאה למשפחה ציונית, לא היה להורי שום ספק, ולו הקל שבקלים, שבאנו ארצה לבנות ולהבנות, כי לנו, לנו ארץ זאת. אמנם פספסנו את הקמת המדינה ואי לכך היינו בפיגור מה, אך היינו נחושים להשלים את הפערים ויהי מה. את חלקי השלמתי בעזרת החברים החדשים בשכונת עולים טיפוסית, בעזרת החברים בבית הספר, ודרך גלי המוזיקה (גלים קצרים כמובן) ששטפו אותי מבעד למקלט הרדיו הדהוי שהיה ברשותנו, יבוא אישי מעבר למסך הברזל. בדיעבד, זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה, בין אותם גלי מוזיקה וביני, חברות אמת ששרדה את כל המהמורות, קטנות כגדולות, לאורך עשרות השנים שחלפו מאז, כשהאייפוד כבר החליף את אותו מקלט רדיו ישן. אבל כאן אני מקדים מעט את המאוחר.


    בשנת 1973 הוציא אריק אינשטיין את האלבום הראשון  בסדרת 'ארץ ישראל הישנה והטובה'. כמתבקש מהשם, האלבום כלל חידושים לקלאסיקות מהרפרטואר של הזמר העברי, שירים שהיו לפסקול שנות ילדותה, לאחר לידתה מחדש, של מדינת ארץ ישראל. התקליט מהל בין הנוסטלגיה והגעגועים לימים ה'טובים והתמימים' שלא ישובו עוד, ובין מה שאולי הסתמן כתחילתה של תקופה חדשה. אולי כדי להבהיר שאנו בנקודת המעבר הזו, נוסף לאלבום שיר חדש (אחד מתוך שניים) של יהונתן גפן ללחן של שם טוב לוי – 'יכול להיות שזה נגמר'.


    יכול להיות שזה נגמר – יהונתן גפן

    אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, 
    והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי 
    שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור 
    על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור 
    תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד 
    שני עצים שיקמים, אנשים יפים מלאים חלומות 
    ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות, 
    כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת. 

    ...

    אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי 
    והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי 
    פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים 
    אנגלים, מחתרת וילקוט הכזבים 
    שפם ובלורית, כאפיה על צוואר, ירון זהבי 
    אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים קצרים 
    היה להם בשביל מה לקום בבוקר 
    כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת 

    בשלב מסוים הרגשתי כי החמצתי את השנים הטובות של ארץ ישראל, כי הרי כך אמרו כולם, אפילו אריק אינשטיין. אך במקביל לזכרונות של אינשטיין מאותה ארץ ישראל הישנה והטובה, שמעתי גם קולות אחרים, כמו קולות אלו שבפי גולדה מאיר הוגדרו כחברה ש'הם לא כל כך נחמדים'. הם טענו, בניגוד לגירסת אינשטין, שלהם לא תמיד היה בשביל מה לקום בבוקר, וכי אלתרמן, ביאליק ותמר, לא היו מנת חלקם. עם השנים כאמור שיחרר אינשטיין אלבומים נוספים בסדרת 'ארץ ישראל הישנה והטובה', אך ההשלמה עם השינוי, שחל באותה ארץ ישראל, הגיעה  באלבומו 'אוהב להיות בבית'. שם, כשהוא 'יושב מול הנייר', פסע אינשטיין עוד צעד, ואמר כי לא רק ש'יכול להיות שזה נגמר', אלא עכשיו - 'ארצי מולדתי, את הולכת פיפן'!


    2011

    כבר ספטמבר 2011, ואני הספקתי להגר שוב, הפעם ממדינת ישראל, הפעם עם משפחתי, מותיר את אבי בארץ ישראל. אותו מקלט רדיו דהוי שהציף אותי בגלי המוזיקה, עבר כמוני, גם הוא, מספר תחנות. ולמרות כל זאת, ספריית הדיסקים, הממשית והדיגיטלית, כמו בור ללא תחתית, סופגת אל תוכה כל צליל אפשרי שרק אפשר מעל פני כדור הארץ, וכמובן שמקומם של הדיסקים מישראל לא נפקד גם הוא.

    לפעמים, ולא רק על פי אסתר שמיר, השנה מתחילה באמצע ספטמבר. תלוי בתשרי. עם שלום גד שנת 2011 התחילה לי (כמו פעם) בניסן, כשהורדתי את האלבום הדיגיטלי 'שירי ארץ ישראל' (הושק באפריל -http://shalomgad.bandcamp.com/). כמעט ארבעים שנה אחרי 'ארץ ישראל הישנה והטובה', מצאתי את האלבום של שלום גד מתכתב עם האלבום של אריק אינשטין, כמו סוגר מעגל. לא עוד להביט לעבר - חלוץ חורש את האדמה על עטיפת התקליט של אינשטין, אלא להישיר מבט להווה - אדמה כמעט חרוכה על רקע רבי קומות, כעטיפה לאלבום הדיגיטלי של שלום גד.

     



    ''




     


    ''



    ''





    באוזן אחת אני עדיין ב 1973, שומע את אינשטיין, ובשניה, 2011, מתנגן לי שלום (אולי רק סימלי הוא שהשלום הזה אינו חנוך, ש'הבלדה על מוישה, יואל סלומון', משבלול, היה השיר ה'חדש' השני בתקליט של אינשטין, בנוסף ל 'יכול להיות שזה נגמר'), ושלום גד אומר לי: לא 'יכול להיות שזה נגמר', וזה לא ש'ארצי מולדתי הולכת פייפן', אלא זה נגמר. נקודה. אנחנו בלב ההוריקן הזה ששמו 'פייפן'. לאמריקאים אולי יש את 'קטרינה' אבל ה'פייפן' שלנו הרסני לא פחות. להם, אצל אינשטין, אולי היה בשביל מה לקום בבוקר, לנו, היום, לא תמיד. לא לכולם. לא לאלו שדולים את ה'ארוחה' היומית שלהם מהפחים, לא לאלו שצריכים לערום שקל ועוד שקל בשביל חתיכת לחם, והס מלהזכיר חמאה. לא לאלו שמגרדים בציפורניים את התחתית בשביל קורת גג ראויה. וכך זה נשמע אצל גד מבעד לבטן המקרקרת:


    שיר הילדים הרעבים – שלום גד

    אני רעב אני רעב אני רעב 
    באמת לא התכוונתי להפריע אבל 
    אני רעב אני רעב 
    ואתה נראה די שבע 
    סליחה אדון אולי יש לך שקל 
    בשביל הבטן שלי ובשביל אחי 
    שמעתי צלצולים מהכיס שלך 
    אדון 
    אולי יש לך שקל? 
    חג שמח 

     

    אצל אינשטיין, כיאה לתקופה, לא נפקד גם מקומם של השירים המאדירים את גבורת הלוחמים יפי הבלורית דוגמת דודו. הצומת בו 'דודו' של אינשטין פוגש את 'הדם הצהוב' של גד, הוא המקום בו יפי הבלורית משילים מחלפותיהם ונותרים במערומיהם, ללא איפור, חסרי בלורית, אמיתית או מטאפורית. כאן כבר ברור שהארץ שינתה פניה.


    דודו - חיים חפר

    היש עוד פלמח'ניק כמו דודו? 
    היתה לו בלורית מקורזלת שיער 
    היתה לו בת צחוק בעיניים, 
    ועת הקיפוהו בנות עד צוואר- 
    צחק הוא עד לב השמיים. 


    הדם הצהוב – שלום גד

    וזה לכבוד החיילים המתים 
    שלא כל כך אהבו את הגדוד 
    שלא כל כך קפצו לעזור כשצריך 
    זה לכבוד החיילים המתים 
    שלא תמיד אהבו לטייל 
    שלא תמיד שמרו חיוך בשבילך 

    ונזכור את כולם 
    את חסרי הבלורית והתואר 
    ונזכור את העשב המר 
    שגדל אצלי בכפר 


    לקראת הפגנת ה'מליון' הבנתי, משיחות עם חברים בישראל, שהיתה ציפיה ששלום יופיע. הרי בשביל הופעה טובה, ושלום זה אחלה הופעה, יבואו עוד מפגינים, ללא שום קשר לנושא ההפגנה. 'שלום' זה כמובן חנוך, שאני תמיד לשמח לשמוע ולראות, גם לאחר עשרות שנים. אבל, חשבתי לעצמי, יתכן וה'שלום' שהיה צריך לעמוד שם על הבמה ולשיר את 'שיר הילדים הרעבים' ואת ה'דם הצהוב', הוא דוקא שלום גד. אם כבר מחאה ושינוי סדרי עדיפויות והשיח החד מימדי, אז אדרבא, הביאו את ארץ ישראל, לטוב ולרע, ללא משקפיים ורודות או כהות. אבל אז אני מניח שרוב הקהל היה מגיב כפי שחבר, שביקר בביתי, הגיב כשעבר על ספרית הדיסקים שלי – איך זה יש לך פה ארבעה דיסקים של השלום גד הזה, וכל מיני אחרים,  שאני ובטח רוב האנשים בישראל אף פעם אפילו לא שמעו עליהם? באמת שאלה טובה, עניתי, באמת שאלה טובה.


    בינתיים, כשאינשטיין שר על 'רוח סתיו' ו'לילה לילה', מבהיר גד ב'הד ארצי', כי אין אהבות קטנות, רק ברקים ורעם, ורוחות ערות. וזה גם בדיוק הזמן להתעורר, כפי שגד שר לאחר מכן ב'וריאציה על נושא של בבליקי'.



    הד ארצי – שלום גד

    פעם היה לנו דבר קטן וזוהר
    אני נשבע שראיתי את זה
    פעם היה לנו דבר יפה ונקי
    אני נשבע שאני לא ציני

    הד ארצי, אל תתבצרי
    האש בחוץ גוועת
    תגרשי את הפקידים, תאספי את עצמך
    ותראי להם מי את
    מי את, מי את
    מי את
    מי את הד ארצי

     

    וריאציה על נושא של בבליקי – שלום גד


    תתעורר בן אדם תתעורר
    אהוב לבך עולה באש
    זה לא הזמן לישון עכשיו
    תתעורר בן אדם תתעורר
    הנשר, הסוס, הנמר והתן
    כולם על ההר שותקים עכשיו
    תתעורר בן אדם תתעורר
    אביך יצא למלחמה אבודה
    הוא חוזר עם האויב בעקבותיו
    תתעורר בן אדם תתעורר
    פעמון הדלת מצלצל שעה
    וזה אתה מאחוריו
    תתעורר בן אדם תתעורר


    לא, לא שכחתי את 'רותי'. את 'רותי' של אינשטיין השארתי לסוף, ולו מהסיבה הפשוטה כי שיר האהבה היפיפה של חיים חפר (לי נערה יש ושמה רותי... אם אך נשקתי השפתיים, אז ידעתי מה זאת אהבה), מתחלף אצל גד בשיר נהדר אחר - 'אהבה לא טובה', מהשירים הכי אהובים עלי השנה, שללא ספק התנגנו אצלי אולי יותר מכל שיר ישראלי אחר. השיר, מלאכת מחשבת של לב שלם, שבור כהלכה, מוגש נפלא על ידי יהוא ירון ומתחבר גם בעיבוד עם אותה 'ארץ ישראל הישנה והטובה' של אינשטיין, עם הניחוח הרוסי של האקורדיון ואפילו השירה. בהזיותי אני בהחלט יכול לשמוע את אינשטיין מבצע את 'אהבה לא טובה' של גד, ומי יודע, אולי אף מתפכח מאהבתו לרותי.


    אהבה לא טובה – שלום גד

    כולם יודעים שזאת הייתה
    אהבה לא טובה
    אז תסגרי את לבך
    ואני אסגור את לבי
    לא נדבר על זה יותר
    ואני אחזור להיות תמים


     

    ''



     
    אפילוג. 


    ימים אחרונים של אלול. טוב לי כאן. יושב במלבורן על המים, שוטף את העינים בכחול ובירוק, מקשיב ממרחקים לחברים, בני משפחה ושלום גד. 'שירי ארץ ישראל' הוא כנראה לא האלבום הנמכר (אוקיי, לא אולי, למרות עלותו הכמעט חינמית - 20 שקלים) של השנה, או האלבום המושמע, או כל תואר מפוצץ אחר, אבל לטעמי זה אלבום חשוב שיצא השנה בישראל, אותה ישראל שמחפשת צדק חברתי. האמת, במדינה מתוקנת זה היה צריך להיות אלבום השנה. במדינה מתוקנת יותר אנשים היו מחבקים ואוהבים את שלום גד. הרבה יותר, במדינה מתוקנת. עצוב לי בשביל ארץ ישראל, ארץ נעדרת. אבל זה המצב, זה לא המצב.


    המצב – שלום גד


    האמת האמת במדינה מתוקנת, מישהי כמוך 
    מזמן הייתה אוהבת אותי 
    האמת האמת במדינה מתוקנת 
    מישהי כמוך מזמן הייתה יורדת לכאן 
    בכל חברה מערבית שמכבדת את עצמה 
    היו חופרים אצלי לצידי המיטה 
    שתי תעלות זהב נוזלי ושתי תעלות ארבעה סוגי גבינות 
    אבל זה לא המצב, זה לא המצב 

     

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/9/11 06:49:

      צטט: daaaag 2011-09-17 01:17:02

      היה לי את התקליט הזה: ארץ ישראל הישנה והטובה. היום גם התקליט לא נשאר.

       

       

      times changing

      :)

       

       

        17/9/11 01:17:
      היה לי את התקליט הזה: ארץ ישראל הישנה והטובה. היום גם התקליט לא נשאר.
        14/9/11 04:10:

      תודה... וברור שיש, הענין הוא שיש מעגל גדל של אנשים (דולים שאריות מפחים,

      מקבצים שקל וכו) שעבורם זה לא טרויאלי, וזה כואב לראות שלא רק שהמעגל הזה

      לא מצטמצם אלא אף גדל.

       

      שנדע בעיקר ימים טובים ואהבות שמחות

       

       

      צטט: minisrael 2011-09-13 11:55:00

      אין ספק שאם היו מפקידים בידיך את הפסקול של המחאה, כמו כל אירוע אחר בהסטוריה של עם ישראל, המצב היה אחר.
      אולי עוד לא מאוחר.

      ובשביל מה לקום בבוקר, יש תמיד, עדיין.

      פוסט מעולה, בעיני.

       

        14/9/11 04:06:

      מסכים עם חלק מהדברים  :)

       

       

       

      צטט: e.sh 2011-09-13 13:19:49

      צ'רלי ביטון



      מיני עולים מרוקאים או מזרחיים 



      מיני חרדים


      +


      מיני ערבים



      לא היו מסכימים עם הקביעה שארץ ישראל הייתה טובה.


      הם טוענים שהייתה מאד רעה.


      היא הייתה טובה לאשכנזים שהתבססו בארץ לפני קום המדינה - ואשר קטפו את כל השמנת.


      הגעגועים - הם "הקטע הקטן" שלהם "ביחד". את הילדים שולחים לחו"ל כי מסוכן בארץ, והם מתרפקים על מה שהיה "כאילו". 


      יש עוד קבוצה כזאת בעולם - הלבנים של דרום אפריקה. 


      גם הם פזורים בעולם ומתגעגעים. 

       



       

        13/9/11 13:19:

      צ'רלי ביטון



      מיני עולים מרוקאים או מזרחיים 



      מיני חרדים


      +


      מיני ערבים



      לא היו מסכימים עם הקביעה שארץ ישראל הייתה טובה.


      הם טוענים שהייתה מאד רעה.


      היא הייתה טובה לאשכנזים שהתבססו בארץ לפני קום המדינה - ואשר קטפו את כל השמנת.


      הגעגועים - הם "הקטע הקטן" שלהם "ביחד". את הילדים שולחים לחו"ל כי מסוכן בארץ, והם מתרפקים על מה שהיה "כאילו". 


      יש עוד קבוצה כזאת בעולם - הלבנים של דרום אפריקה. 


      גם הם פזורים בעולם ומתגעגעים. 

       



        13/9/11 11:55:

      אין ספק שאם היו מפקידים בידיך את הפסקול של המחאה, כמו כל אירוע אחר בהסטוריה של עם ישראל, המצב היה אחר.
      אולי עוד לא מאוחר.

      ובשביל מה לקום בבוקר, יש תמיד, עדיין.

      פוסט מעולה, בעיני.

      ארכיון