כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המאורה

    היה עסקי נשאר אישי.

    0

    הסיפור האמיתי על נועה גרינברג ( קונטרה ל צ.שמר.א.א פו)

    17 תגובות   יום חמישי, 29/11/07, 00:05
    בהשראת צורי ש. אלן פו. הסיפור על נועה גרינברג.

     

    נועה גרינברג היא רווקה בגיל שלושים החיה בגפה, בדירה שכורה, בדרום העיר תל אביב. למעט חתול רחוב שאימצה ושהיה מרעיש לעיתים, הרי שדירתה האפרורית, מאופיינת בעכירות מסויימת, קרובה ברוחה לחלקת קבר עזובה - שקטה ואפלולית.

    היה מחנק קבוע בדירה שאווורר לעיתים מחלון קטן המשמש צוהר למקלחת ולמטבח דרך כוך מרפסת קטן, וחלון נוסף הפונה לרחוב סואן, ושהוא סגור מרבית הימים מרעש הרחוב, והפיח החודר מהמוסכים הסמוכים.  חדר השינה הוא היחיד בבית לו יש חלון הנפתח מידי יום, ומאוורר. חדר קטן זה שדמה לכוך נזירים והכיל מיטה קטנה וכסא בודד עליו הועמדו תשמישי הלילה, אולם חלון חדר השינה פנה לחצר פנימית בין ארבעה בניינים צמודים, וממרומי ארבע הקומות, ניתן להבחין באפלוליותה של אותה חצר, המשמשת מקום מסתור לסרסורים וזונות.

     

    היא מקפידה, לפתוח את החלון מיד כשהיא קמה, ועד שהיא יוצאת לעבודתה, והיא שוהה בדירה, החלון נשאר פתוח. מיד כשהייתה יוצאת, הייתה מושכת את התריסים הכבדים, ומניחה את מוט הברזל הנועל אותם, מגיפה את חלון הזכוכית הישן, ומסתירה את החלון בוילון קטן שקיבלה ביום הולדתה האחרון.

     

    את יום ההולדת האחרון, חגגה בבית החולים בו עבדה - שלוש אחיות אספו מספיק כסף כדי לרכוש לה שלושה וילונות. מישהו דאג להביא בקבוק יין זול, וצלחת סופגניות.

    הם עשו זאת בחצות, ממש בדיוק בכניסת חג החנוכה

    הם ישבו  כרבע שעה, שתו כוס יין מכוסות נייר, ואכלו סופגניה מלאה בשמן.

    בדיוק חצי שעה אחרי חצות, היא ניקתה את השולחן, וניגשה למחלקה שלה לטפל בזקן מטורף שהיה נוהג להתעורר בלילה, ולזעוק בקול, כי רצח את אישתו ושצריך לקרוא למשטרה. היא שלפה מהמגרה מזרק ברזל, מילאה אותו סודיום אכסיפלצטי, ומיהרה לחדר בו שכב לפני שיתעוררו אחרים.

     

    נורה צהובה דלקה בחדר, והזקן היה קשור בחגורות מרופדות, כשחזהו מתקמר כלפי מעלה, מנסה להשתחרר מהמיטה. כמה זקנים מלמלו בחדר רוטנים על הרעש.

    היא הפשילה את הכותונת, ותקעה את הזריקה בזריזות, משחררת חומר הרגעה שיספיק לשמונה שעות.

    מישהי יבבה בחדר, והיא התקרבה לזקנה ששכבה במיטה הראשונה בעיניים פעורות.

    "תישני" היא אמרה לה בשקט, וזאת כיסתה את ראשה בשמיכה, וממשיכה למלמל מתחתיה.

     

    בית החולים גן מרגוע, שימש לאישפוז חולי נפש, ושימש בעיקר מיקרים בהם החולים היו ערירים, וחסרי תמיכה משפחתית.

    נועה גרינברג, החלה את עבודתה בבית החולים על בסיס התנדבותי, גם כשסיימה את לימודיה, כאחות באוניברסיטה, המשיכה לעבוד בבית החולים המוזר הזה.

     

    ***

     

    לחוקר אלגרבלי עייני דבש ירוק, מוקפות בקורי עכביש של קמטים, המתחברים לחריצי קמטים בפנים מיוסרות מחטטים, ומצלקות קטנטנות שספרו את סיפור נעוריו שהיו מזמן. 

    הוא ניהל את התחנה הקטנה, באזור התעשיה הישן הגובל בשכונת בנדר הישנה. 

    כשהוא היה עובר ברחוב סרור המיושב באוכלוסיית השכונה הישנה הזאת, הוא היה יכול לתאר כל בניין, ודירותיו - לספר על כל גופה שאסף מהבניין או מסביבותיו.

    לכל גופה היה את הסיפור שלה. סיפור של כאב ואימה.

    האימה הייתה בת לוויה צמודה לשכונה הקטנה הזאת.

    כל גופה זעקה מאימה - אם זאת מכאב החנק של קיא שיכורים, או אם זה סתם נרקומן שהתנפחו ורידיו וראשו הכחיל מקרישי דם. זה היה יכול להיות עלוב נפש שנשחט בריב קבצנים ועיניו זועקות מכאב והפתעה, או אחר עם מבט זגוגי מחבטה בראשו. הכאב הכי גדול היה בעינים של שמתו בשריפה - אלו שנרדמו שיכורים עם סיגריה בוערת, ומחסה הקרטונים שלהם נדלק במהירות, מבעיר את מעיליהם המרופטים, ומעיר אותם אל התופת. תמיד הייתה בעיניהם אימה מטורפת, שהטרידה את שנתם של חוקרי המוות.

    אבל עיניו של אלגרבלי, עיני דבש ירוק, דעכו עם השנים, וכבר התרגלו לכל האימה שבגופות שנמצאו ברחוב.

     

    הם העירו אותו בחצות.

    הוא התלבש במהירות, לוקח איתו את מעיל הקורדרוי הישן והחום, עם צווארון בז' של צמר כבשים. הוא חבש את הקסקט המרופד להגן על קרחתו שהייתה עדין עטורה בשבילי שיער שחור ומבריק הצמוד לקרקפת.

    הוא הגיע לרחוב סרור בית מספר 3, מעולם לא היה בו. שתי ניידות משטרה חנו בפתח הבניין.

    הוא ביקש מהם שיכבו את האורות המבהבים, כדי שנזקנים החיים בבניין ימשיכו לישון.

    הייתה זאת בקשה מוזרה לבקש ברחוב סרור.

     

    ***

     

     

    נועה גרינברג פוטרה שבועיים לפני חנוכה. אף אחד לא הסביר, למה ומדוע. היה זה מוזר מאוד כי בית החולים היה מלא חולים, ותמיד היו חסרות אחיות.

    היא ניסתה לברר מה הסיבה, אבל מנהל כוח האדם אמר ביבושת " קיצוצים".

    זה לא נשמע הגיוני, כי על לוח המודעת פורסם כי  מחפשים אחיות.

    היא חזרה להגיש קורות חיים, ומנהל הכח אדם, צחק לה בפנים ואמר, שהיא מטומטמת, אם היא חושבת שיגייסו כעת אנשים, ממש בשלב בו מפטרים מטעמי קיצוצים.

    היא ירדה לבכות במחלקה, ולהפתעתה, חברתה של רותי הייתה מזומנת לשבוע הבא לראיון קבלה - כך נשבעה רותי, והתקשרה בטלפון לידה לאמת זאת, אח"כ השתתקה והביטה בנועה שדמעות התגלגלו על לחייה.

    היא השתדלה לברר בשקט, אבל בסופו של דבר התפרצה מול מנהל המחלקה, ושאלה אותו " מה בדיוק עשיתי ? למה אתם מפטרים אותי ?"

    לא הייתה לו תשובה, רק חיוך תנחומים, ודבריו המרגיעים, שאחות טובה כמוה תמצא עבודה במהירות.

    היא עבדה ממש עד חנוכה, והלכה הבייתה בדיוק ביום הולדתה. הדבר היחידי שיצאה איתו מבית החולים, חוץ מסרוויס כלים, היה מכתב שהמליץ עלי כאחות מסורה וטובה.

     

    חלפו החודשים והיא לא הצליחה למצוא עבודה. בכל המקומות בחנו את התעודות ומכתב ההמלצה, הבטיחו כי יבדקו ויתקשרו לבית החולים, וזה עניין מאוד בטוח.. כלומר היא כבר עומדת להתקבל. אלא שתמיד הגיע טלפון בו מתנצלים ומודיעים כי לא התקבלה.

    היא התייאשה כבר לצאת מהבית ולחפש עבודה.  יותר, ויותר, החלה להישאר בבית .

    מידי פעם הייתה יוצאת למכולת בקצה הרחוב, בעיקר לקנות אוכל לחתול.

     

    כל העת ניסתה להבין מדוע. היא הייתה בטוחה כל העת שהייתה זאת טעות. היא ניסתה לשחזר את ימיה האחרונים לפני הודעת הפיטורים ולא מצאה פסול בכל מעשיה. מעולם לא עשתה טעויות גדולות, ומעולם לא נזפו בה - מדוע עכשיו ?

    היא נזכרה במותה של אותה זקנה הממלמלת בלילה ומתחבאת תחת אותה שמיכה. זה קרה ימים מספר לפני שפוטרה, אבל לא מצאה קשר. אחרי שבועות רבים של הירהורים, חשבה היא כי טעתה במינון התרופות לחולה הזקן.

    וככל שהתקרב הסתיו החלה להאמין כי כנראה מנת הסודיום אותה כניסה למזרק לא דוללה כיאות... ואולי אירעה טעות ברישום התרופות.

     

    בעת שירד גשם ראשון, והיא יושבת בחדרה, מול החלון הפתוח, כשהחתול קפוא ומת בידיה, עברו שעות רבות, עד ששמעה את הדפיקות בדלת.

    היא קמה והניחה את החתול המת על הרצפה וניגשה לפתוח את הדלת.

    " מה שלומך ?" אמרה הזקנה העירקית הגרה מתחתיה, כאילו הן חברות.

    היא לא ענתה רק הביטה בזקנה המחייכת חסרת שיניים.

    " את יכולה לעשות לי טובה, אני צריכה כוס סוכר "

    היא לא ענתה רק הביטה בזקנה, כאילו ראתה רוח רפאים.

    הזקנה עברה מרגל לרגל באי נוחות.

    " סוכר ! סוכר ! קצת ! "

    היא הלכה למטבח, והביאה כוס סוכר.

    " בדאלק.... בדאלק... מותק שלי. תבואי נשב . אני אכין לך כוס תה חם. "

     

    החלון היה עדין פתוח.

    הוא היה פתוח עד תחילת דצמבר.

     

    ***

     

    " היה טלפון אלינו על רצח בבניין בדירה 6, כנראה קול של בחורה צעירה. אנחנו יודעים מי התקשרה " עדכן השוטר את החוקר אלגרבלי.

    אלגרבלי שתק, נותן לשני השוטרים להתווכח בניהם על הגרסה והממצאים, עד שנרגעו והמשיכו להסביר.

    " המתלוננת התקשרה מהדירה שלה ואמרה כי רצחו את השכנה מתחתיה ", ושניהם הנהנו ביחד בהסכמה.

    " הגענו מייד לבניין, ולא מצאנו גופה בדירה 6 או בכל הבניין" אמר האחד כשהוא קורא מהפנקס.

    הוא נקטע ע"י חברו " עברנו ביחד בכל הדירות, ואפילו במקלט, אין שום גופה, ואין שום סימנים למעשה רצח "

    אלגרבלי ניער את הצווארון שלו מטיפות טל שהחל להצטבר, והביט מופתע בהם " אז למה קראתם לי ?"

     

    שניהם הביטו אחד בשני ואחד מהם הביט בחברו בנזיפה " אתה רואה ?  אמרתי לך שלא היינו צריכים להעיר אותו !"

    השני נראה רציני והביט באלגרבלי " אתה חייב לבוא ולראות את זה ".

    הם טיפסו לדירה שמונה, ורייח חריף היה בדירה.

    " מה הרייח ?" שאל אלגרבלי חצי נחנק.

    " זה החתול ! היה כאן חתול מת, והוצאנו אותו מהדירה, אבל הרייח נשאר "

    " מי גר כאן ? " שאל אלגרבלי.

    " נועה גרינברג " ענה השוטר ופתח את הדלת ופסע קדימה כדי להציג את נועה גרינברג.

     

    בחדר דלקה מנורת לילה מעל המיטה, מטילה אור חיוור מסביב. אלגרבלי נרתע מיידית מהמבט בעיניים של נועה גרינברג שישבה הכסא מול החלון.

    היה זה מבט של אימה עמוקה שלא ראה מעולם.

    הוא התקדם ועמד מולה, רואה כי עינייה עדין קרועות לרווחה אבל אינן רואות דבר.

     

    מבטה היה נעוץ מעבר לגבו, לכיוון החלון  - הוא מייד הסתובב לאחור לראות אם יש משהו בחלון, אבל דבר לא נראה - חושך היה בחוץ.

    " היא לא מדברת...ניסינו הכל" אמר השוטר, ונפנף עם ידו מול פניה.

    אלגרבלי שוב הוטרד מהמבט אל החלון, וניגש אליו בחשש. הוא הציץ החוצה ורק אור מקלחת מהדירה ממול בהק באפלה.

    " תשלח מישהו למטה עם פנס, שיעשה סריקה בחצר הפנימית " אמר אלגרבלי.

    " אבל כבר הסתובבנו בחוץ " מחה השוטר הראשון, מביט ביאוש, בהתפתחות החדשה, ומקלל בליבו את חברו שהעיר את אלגרבלי.

    אחרי דקה שלושה שוטרי סיור שוטטו מתחת לבניין, ואלומות הפנסים התרוצצו על קירות ומסביב החצר.

    הוא התכופף מולה מציץ בידיה הקפוצות, שהיו קפואות.

    הידים היו צעירות, וחלקות ונשענו על מושב הכסא כשהן מורמות למחצה, והאצבעות החיוורות מעוקלות כטופר ציפור. 

    "נועה?" הוא קרא בעדינות.

    היא לא ענתנה, רק המשיכה לשבת מולו, כשחלוק הבית המזוהם היה מסריח מגוויית החתול.  

    " נועה ! נועה ! את שומעת אותי ? " ניסה אלגרבלי לדבר איתה.

    היה לו קול שקט ומהפנט, ושני השוטרים השתתקו ונדרכו כאילו, באותו רגע היא תדבר.

    אבל היא לא ענתה.

    אבל היה רעד קל בעיניה, היה שקט, ופתאום זעקה שהחרידה את הבניין.

    נועה גרינברג זעקה ארוכות, בצרחה חודרת שהרעידה את השוטרים, ומעירה מחדש את כל יושבי הבניין.

    אלגרבלי נרעד בפחד מול המבט המטורף של נועה שהתחילה לרעוד מולו.

     

    הם השתלטו עליה אחרי שתי דקות - שלושתם יחדיו.

    שני השוטרים אחזו אותה מקדימה בעוד אלגרבלי אוחז מתנשף את קרסוליה.

    שוטרת סיור הגיעה עם אזיקים, ואחרי דקה הזמינו אמבולנס ורופא.

     

    אלגרבלי עמד בחוץ מתנשף, עדין רועד כשהוא לבדו.

    מסביב עמדו כמה שכנים, והוא הצליח להדליק סיגריה, בעוד האמבולנס מתרחק.

    " מטורפת " אמר שוטר לידו לתוך מכשיר הקשר.

    מישהו נעל את הדירה והודיע שהכל סגור.

    אלגרבלי שאל לגבי דירה 6, עליה דיווחה נועה ששם שוכבת הנרצחת, והשוטר השיב, שהדירה הרבה זמן ריקה, ובכלל, הזקנה מתה בבית חולים לפני שבועיים.

    " נעלת את הדירה ?" שאל אלגרבלי בעייפות.

    " בוודאי ! חסמתי את הדלת. אין שם כלום ממילא, ונראה כי מישהו פרץ אותה לאחרונה בימים האחרונים.. אבל כמו שאמרתי אין שם שום דבר "

     

    אלגרבלי עבר ליד תחנת המשטרה הקטנה שלו, מציץ בחנוכיה שהייתה דולקת בנר חשמלי בודד - נר ראשון של חנוכה.

    אחרי חצי שעה היה בבית. הוא נכנס למקלחת מביט במראה, ובעיניו העייפות.

    הוא ראה כי ידיו מלוכלכות והחל לשטוף אותן.

    הוא לא שם לב, ורק ברגע האחרון, הביט לחור הכיור וראה את סליל הדם האדום מתערבל סביב החור. הוא הביט בידיו בתדהמה, מחפש פצע או חתך אהל הכל היה נקי.

    "לעזאזל " חשב " מהיכן הגיע הדם.

    הוא מיהר לטלפון והחל לברר במהירות היכן נמצאת נועה גרינברג - מישהו ענה כי יברר.

    הוא ניסה להרגע, ועישן סיגריה.

    אחרי חצי שעה החל לנמנם והטלפון צילצל.

    " גן מרגוע " אמר התורן בתחנת המשטרה.

    הוא חייג לבית החולים, ולא ענו - השעה הייתה כבר, שלוש אחרי חצות.

    הוא ניסה שוב, ושוב. רק אחרי חצי שעה ענה מישהו בקול זועף.

    " נועה גרינברג הגיעה אליכם ?" שאל.

    " כן ! ומי אתה ?" אני חוקר משטרה אגרבלי, ולפני שעתיים הייתי אצלה בדירה.

    " במה אני יכול לעזור לך " התרכך הקול מהצד השני.

    " אני רוצה לדעת אם נועה גרינברג פצועה ברגלים, .. שריטות, דם.. משהו כזה ?"

    מהצד השני מישהו מלמל משהו ואחר כך השיב " אני עזרתי לאחות לקבל אותה, ולא ראינו שום סימן " 

    אלגרבלי היסס ומייד אמר " אני מבקש שמישהו עכשיו יגש אליה ויבדוק אם יש פצע או חתך על איזה שהוא איבר בגוף... או סימן לדימום כל שהוא.. אני אמתין "

    מישהו מחה מהצד השני, אבל בסוף ביקשו שימתין.

    אחרי שתי דקות השפורפרת התעוררה " אדון אלגרבלי ? "

    "כן " הוא ענה מתוח.

    " שטפנו לה את הרגליים היטב, אין שום סימן.. בדקנו ידים ואת כלה גוף, אין סימן ל..."

    אלגרבלי שמט את השפורפרת למקומה, איננו שומע את המשך הדיבור של התורן בבית החולים....

    הוא עמד דקה כמו פסל, ורק הסיגריה ששרפה לא את היד העירה אותו.

    הוא נשכב מובס על הספה, מדליק סיגריה נוספת, " חבל אידיוט..החמצת.. הם שטפו את הדם "

     

    ***

     

    נועה גרינברג הביטה במנורה הצהובה והחלשה.

    היא התעוררה כבר כמה פעמים ולא זיהתה כלום. עתה המנורה הצהובה כבר, נראתה מוכרת.

    היא ניסתה למתוח את צווארה אבל הראש היה נעול בחבק מרופד.

    בקצה ענייה בצד ימין היא יכלה להבחין בחדר ארוך.

    רעד עבר בגופה, היא סובבה בכוח את ראשה, רואה את שורת המיטות ובהן דמויות מכוסות בשמיכה. מישהו נע שם מתחת השמיכה, מנסה להאבק בחגורות.

     

    המתיחה כאבה לה והיא ניסתה לסובב את ראשה לצד השני, ובצד שמאל הייתה דלת החדר.

    עינייה נפערו באימה - היא הייתה במיטה הראשונה ליד הדלת, המיטה בה הייתה שוכבת הזקנה.

    אותו רגע הצליח הזקן לנער את חסם הפה והחל לצרוח, היא צרחה אחריו.

    היא לא יכלה להפסיק לצרוח, וההתעלפה מותשת.

    היא התעוררה שוב, מנסה לנשום שוב.

    מישהי התקרבה עם מזרק מתכת, והיא צרחה שוב...

    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/12/07 09:36:

      סנייק יקר

      הסיפור חזק ביותר וכתוב נפלא...

      חג אורים שמייח באהבה 

        30/11/07 09:11:

       

      צטט: אילן נ 2007-11-30 08:02:01

      סיפור מצויין.

       

      המשך בדרך?

       

       

      לא!

       

      סתם סוף חסר תקווה.

        30/11/07 08:02:

      סיפור מצויין.

       

      המשך בדרך?

        30/11/07 07:58:

       

      צטט: איתי33 2007-11-29 17:20:27

      האווירה נהדרת

      התגעגתי לסיפורים שלך אחי :-)

       

       

       

       

      שמח ידידי

        29/11/07 17:21:

      אהההההההההההה

      וכוכב כמובן!!! :-)

       

       

        29/11/07 17:21:

      אההה

      ותן איתות שיש סיפור חדש...

       

       

        29/11/07 17:20:

      האווירה נהדרת

      התגעגתי לסיפורים שלך אחי :-)

       

       

        29/11/07 15:18:

       

      צטט: jack 2 2007-11-29 14:18:24

      אח שלי משובח ביותר

       

       

       

      תודה גבר.

        29/11/07 15:17:

       

      צטט: irisnaor 2007-11-29 10:45:58

      ריאליזם בסיגנון בריטי על הבוקר... מזל שמהחלון שלי יש שמש ולא שמיים של אפורים.
      כמו שכתוב למעלה - סחטיין עליך סנייק. מרתק כמו תמיד.

       

       

      תודה איריס

        29/11/07 14:18:

      אח שלי משובח ביותר

       

        29/11/07 10:45:

      ריאליזם בסיגנון בריטי על הבוקר... מזל שמהחלון שלי יש שמש ולא שמיים של אפורים.
      כמו שכתוב למעלה - סחטיין עליך סנייק. מרתק כמו תמיד.

        29/11/07 08:40:

       

      צטט: taya1 2007-11-29 08:13:29

      מחוות לא. א. פו זה תמיד טוב.

      עכשיו נשאר לי  רק לקרוא את שמר.

       

       

      מקווה שהצלחתי לשדר משהו מאווירת האימה שלו.

       

        29/11/07 08:39:

       

      צטט: wicked 2007-11-29 03:00:26

      ואני לא הבנתי כלום... תהרגו אותי וזהו. שיט, זה נשמע כמו החיים שלי לרגע, אבל תעשו לי טובה, בזה שאתם כותבים עלי, תחליפו את אלגרבלי הזה... קצת דימיון, קצת.

       

       

      את מתחילה להדאיג אותי.

      הגיע הזמן לחופשה בטהיטי.

       

        29/11/07 08:38:

       

      צטט: שמר.קומ 2007-11-29 00:12:58

      סחתיין ידידי. זה אפרורי ומחוספס ושורף את הגרון. אהבתי.

       

       

      תראה איך נתת לי השראה.

       

      הקרדיט לך.

       

       

        29/11/07 08:13:

      מחוות לא. א. פו זה תמיד טוב.

      עכשיו נשאר לי  רק לקרוא את שמר.

        29/11/07 03:00:
      ואני לא הבנתי כלום... תהרגו אותי וזהו. שיט, זה נשמע כמו החיים שלי לרגע, אבל תעשו לי טובה, בזה שאתם כותבים עלי, תחליפו את אלגרבלי הזה... קצת דימיון, קצת.
        29/11/07 00:12:
      סחתיין ידידי. זה אפרורי ומחוספס ושורף את הגרון. אהבתי.