מילה שלי
פוסטים אחרונים
- הספורים שספרה עליזה הזברה ליואב בן חלב 29/4/15
- אם אתה צנוע משמע אתה קיים אם את צנועה את קיימת 9/5/13
- רגע עם פפראצי 31/3/13
- "סופר מן" ישנו אני מצרפת את מספר הטלפון שלו 17/3/13
- בשר,הרבה בשר, בלי פשרות ובטעם גן עדן 21/2/13
- זה לא וודו 13/2/13
ארכיון
במיאנמר התקווה פועמת והיא מהדהדת למרחקים
אחרי הנזירים הקסומים, עוללי מיאנמר הם מופע חברתי המלמד יותר מדבר או שניים על אופי התושבים והתנהגותם האנושית.
קטנטנים עד גיל 3 או 4 אחוזים תמיד בידי הוריהם. כשהם עוללים, הם אחוזים בידיים או עטופים בסוג של מנשא. גופם נצמד אל הנושא אותם בדרך כלל האם, אבל גם האב או האחים מאמצים אותם בחדווה ובסבלנות . העוללים רדומים בדרך כלל, וכשהם ערניים הם מביטים בסקרנות על המתרחש, נמנעים מהבעת עמדה, גם בכי הוא לא אופציה.
ג'ין לידלוף פסיכותרפיסטית אמריקאית שחייתה שנתיים וחצי בין שבטי האינדיאנים בוונצואלה, פיתחה את תיאורית הרצף ועודדה אמהות לשאת את התינוקות שלהם בידיים, ולהעדיף את הנשיאה על פני הולכת העגלה.
במיאנמר המצב זהה לחלוטין. הילדים צמודים לאם העובדת בשדות, הם צמודים אליה כשהיא יושבת מול דוכן הירקות בשוק, הם נישאים על ידה כשהיא מעבירה משאות כבדים על ראשה, והם מתבוננים בה כשהיא מגלגלת טבק לסיגריות במהירות שיא.הם יושבים בקדמת האופנים, או בקדמת הטוסטוס, או נרדמים על כתף אימם היושבת בכסא האחורי של הקטנוע.
הילדים במיאנמר אינם בוכים. אין צורך לצעוק עליהם. הם יודעים את מקומם באופן טבעי, והכי חשוב, הם משתלבים. הרצונות שלהם נענים והם נטמעים במשפחה עם נחת רוח, והמון התבוננות.
המראה של הילדים אחוזים, דבוקים בגופם של בני המשפחה המם אותי. לא ראיתי עגלה אחת. גם בני המשפחות העשירות נושאים את הילדים צמודים לגופים, מדובר בדרך חיים.
הזמר הנהדר שלמה בר שר בערגה על ילדי השמחה של מרוקו. בכל פעם שהוא שר "ילדים זה שמחה" אני בוכה מאושר ומהסכמה.ילדי מיאנמר שדרו לי מסר אחר, רגוע יותר, מופנם, בוגר אפילו. החלטתי לבדוק מה זה ילדים במקום כל כך קשה לגידול ילדים במושגים שלי המערביים.
עם ג'וניי הנהג ,המדריך והמתורגמן האולטימטיבי,הרגשתי חופשי להיכנס לנעליה הרחוקות והענקיות של מינה צמח, ולהציב שאלה זהה לרוב הנשים והגברים עם ילדים שפגשתי במהלך הדרך. בהחלט לא קבוצה מייצגת. מה הם ילדים עבורך ? שאלתי. קבלתי תשובה זהה בכל קצוות מיאנמר. ילדים הם תקווה. עיניהם של המשיבים האירו באור פנימי חזק. אי אפשר היה לטעות במקור הרגשי הכי עמוק של המחשבה.
ממש כמו שבודהה הוא מושא האהבה,והוא מחוזר ברמות שונות על ידי כל בני הארץ, הילדים במיאנמר נוצרים את רוח התקווה .במדינה שחונקת את אזרחיה,שמתקיים בה משטר נוראי יותר מחמישים שנה !!! מתקיימים זה בצד זה, רגשות עצמתיים כל כך כמו אהבה ותקווה.מי שמאמין, כמוני, שרגשות הן סוג של אנרגיות, ומתפנה לקלוט אותן, יכול להרגיש בקלות שכור ולא מיין.
בהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר את השימוש הציני שעושה החונטה המסואבת בתקוותם של בניה. מתוך 400,000 חייליה המגויסים של החונטה הצבאית, 70,000 ילדים (בגילאים פחות מ- 18) נחטפים ומגויסים אליה, אולי ראשי החונטה קראו את המסר ונבהלו. הם רוצים להבטיח את מותה של התקווה בעזרת הגיוס הכפוי לצבא.
כשלא הצלחתי להעלות תמונות פניתי לפייסבוק: http://www.facebook.com/photo.php?fbid=2495775678847&set=a.2495775638846.2145737.1386488152&type=1&theater כל הזכויות שמורות למחברת
|
תגובות (75)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני קוראת וקוראת.
יש משהו פה שמדבר אלי כל כך, וזה קרוב לודאי גם מה שדיבר אליך,
מעין חזרה לימים שהיה בהם טעם של תום, ישרות, ואמת.
אנשים לא הלכו אז לבתי ספר להורות ולא לסדנאות על איך להתמודד עם גיל ההתבגרות של ילדיהם.
פשוט ידעו לבד, ולא כל דבר היה התמודדות,
פשוט זרימה טבעית דך שלבי החיים.
ברור לי גם שיש פה עניין עם קונטקסט.
בחברה שאין בה שפע וצריכה, הכל חוזר פנימה וההענות והנתינה באים מהנפש.
וזה מה שהילדים צריכים. ובלי לקרוא לזה בשמות.
אם ההורים יוצאים לעבודה ברור שהילדים איתם, על הגב, או לצידם, תלוי בגיל.
להיות בארץ כזאת מחזיר אותנו לבסיס.
נראה לי שאפילו אלה שנולדו למציאות שונה לחלוטין, ובארץ אחרת לגמרי, יוכלו להתחבר לעקרונות שאת מתארת פה.
אילנה, אני לא מרגישה פה כמו "קהל" בסידרת הפוסטים שלך, אלא כמו מישהו שלקחו אותו למקום ממש, ונותנים לו לחוות בעצמו.
אני לא מכירה מספיק את היישום של תאוריית הרצף במערב. להעתיק את אורח החיים האינדיאני אחד לאחד
לא נשמע הכי חכם. אימוץ אספקטים של התאוריה יכול מאד להועיל כי בין השאר יש בה הבנה של מופע החיבור בין האם לבין הילד, או בין בן המשפחה לתינוק. אני חושבת שדברייך הקשורים למיאנמר מבוססים על שיפוטים ולצערי אין לי
את כל הכלים האחראיים להסביר את התופעה. ברור לי שאת מתעלמת מהעובדה שבמשפחה בת 7 או 8 נפשות שקשה מאד להאכיל את כולם, לא לדבר על יותר מזה, אין ברירה אלא לצאת לעבודה. המדינה אינה כופה חוק חינוק, ואינה מספקת ספרים ומחברות, בתנאים כאלה אין לצילה גן, וגם ספרים אין שם
מרק ידידי, אני חושבת שאתה מפעיל שיפוטים ממקום לא נכון.
אלא אם כן יש בידך מחקרים שמוכיחים את התאוריה הדי מופרכת שלך
"זה מעכב התפתחות טבעית אצל תנוקות והתמודדות בחיים עד גיל מבוגר"
אני לצערי לא אוכל להסכים אתך אלא לדחות את הסתייגותך והמשתמע ממנה על הסף
יקירתי, את לא יודעת כמה את צודקת. אין יום שחולף בלי געגועים אמתיים לעולם המיוחד הזה
שמתקיים משיחות מתחת לשכבת האפידרמיס
תודה לך על העידוד, ובהזדמנות זו הרשי לי לשבח את תמונתך. מקסימה
ועוד לא נגעתי באוכל ידידתי הקנאית המתוקה. אני מבטיחה להודיע לך מראש
כדי שתוכלי להימנע בעוד מועד
אני מסכימה אתך לגמרי שזו שאלה מעניינת אין לי תשובות עליה, דרוש מחקר מסודר.
לי יש בעיה עם התיאוריה הזו.
ילדות בתי תלויות כמו שק במנשאה שלה לפחות עד גיל שנתיים.
בהמשך, לא ניתן לעזוב אותן דקה לבד, מבלי
שהן קולטות את האימא בעיניים.
תלותיות רגשית, נקרא לזה.
זה מעכב התפתחות טבעית אצל התינוקות, והתמודדות בחיים
עד גיל מבוגר.
אז אולי זה נשמע נחמד, אבל בהמשך, זה קצת לא נעים.
מרק.
את לא יכולה לראות אותי מסתובבת עם 10 קילו על הראש. אבל את יכולה לראות במיאנמר נשים שגם סוחבות וגם עובדות, והבעיה היא השכר הנמוך שלהן שהוא הקטילזטור להעסקתן.אני ודאי לא מחדשת לך, האמהות והאבות, אני מדגישה האבות, נושאים את הילדים כחלק מהחוויה הקיומית שלהם. הילד הוא לא במרכז בבחינת ליצן החצר.אני לא מכירה את התורה של תאורית הרצף לעומקה, אני רק יודעת שמה שזכרתי הצטלב לי עם מה שראיתי. כשלעצמי אני מאמינה שאפשר לקחת מכל דבר משהו שמתאים לך ועולה בקנה אחד עם חייך. אין צורך להיות שבוי בקונספציה זו או אחרת. אני מדגישה שבמיאנמר מדובר בדרך חיים, ממש לא בתיאוריה או המלצה
אחרי שנת צהרים ארוכה במיוחד (ותודה לאבא של גיא, שאיפשר לי אותה..
), התפניתי לקרוא את סדרת הפוסטים שלך מהטיול במיינאמר.
הרוגע, השלווה והאהבה, יוצאים מכל שורה ושורה שכתבת.....
עוררת בי געגוע לפשטות.
פשטות שכבר כמעט לא קיימת במקומותינו.
ואם אתמקד בפוסט הזה - רוצה לכתוב כמה מילים על תורת הרצף.
העולם המערבי, המודרני - מייצר תסכולים רבים לאמא הצעירה.
כמעט ולא מאפשר את הקירבה והחום שתיארת.
בסוף אוגוסט נסענו לטיול בצפון.
דלות התקציב - שלחה אותנו לישון באוהלים.
גיא היה מאושר מאוד לישון שלושה לילות צמוד לאבא ואמא.
כשהתעורר בלילה, כמעט ולא הרגשתי, כי בקלות הוא מצא שד לינוק, ואח"כ נרדם - איך אומרים? כמו תינוק......
אני מקנאה באנשי מיינאמר שזה הטבע שלהם, לחיות כך.
אני/אנחנו יכולים ליישם הרבה מעקרונות תורת הרצף, גם בחיים המערביים שלנו, אבל איכשהו - זה לא יוצא.
אז אנחנו מסתפקים בשנת צהרים עם הקטן איתנו במיטה (שניהם עכשיו ישנים - הפשוט, והג'וניור),
ומסתפקים בהמוני חיבוקים ונשיקות והתגפפויות איתו בכל זמן שאנחנו איתו.
כן - היה יכול להיות נחמד לשבת בעבודה מול המחשב, כשגיא צמוד אלי....
וזו דילמה אחת מיני רבות, של עולם האימהות.
יפה כתבת, ונותר רק לקוות שהמסע הבא שלך יהיה לצפון ת"א.....
שבת שלום
על זה אפשר לשיר
קנאה לי קנאה לי
קנאה לי כה רבה
הלסת לי צונחת
מוחי אחוז קדחת
קנאה לי קנאה לי קנאה לי כה רבה
תודה לך מחותנת, סוף שבוע טוב לכל המשפחה
אני מאושרת שאת חולקת איתי באותה הרגשה
עד גיל5 או 6 הם גרים בבית, ואז הם הולכים לבית הספר. יש לי תמונות נפלאות של ילדי בית הספר אני מוכרחה למצוא דרך להעלות אותן. תודה על העידוד
כי חשבתי לחזור לשם שוב איתך....מה את אומרת?
אני שומעת המון כעס בדבריך ךולא בצדק. ילד צמוד לאמו זה יותר פסיכולוגיה מאשר רומנטיקה אם את שואלת אותי
וברור שהחיבור בן האם לילד הוא הערך הכי חשוב בהתפתחותו. על הגירויים שהילדים בעידן התקשורת הגלובאלית
מקבלים ומה שהם עושים איתם יעידו העקומה העולה והבלתי נסבלת של האלימות בבתי הספר, הבילויים בקניון
ועוד כל מה שמזמין פיגור,ביזוי ואלימות.
הילדים הבורמזים דבר ראשון מכבדים את המבוגרים באשר הם. מסורים, דואגים ומחזירים מעט ממה שהם קבלו
בעוללותם.
אני מודה לך לאה שטרחת. צלמתי תמונות כל כך משגעות ואני לא יכולה להעלות אותן כאן. אפשר למות
תודה לך מתוקה אחת
יפה סיכמת
אני נשבעת לך שלא ידעתי שהשיר אירוני. הוא מתנגן אצלי במוח כשיר המתאר את מחשבותי. אני בהחלט חושבת שילדים הם שמחה. מכל מקום אני מקבלת את התיקון, ומשאירה את האופטימיות בהבאת הילדים למיאנמרים במסגרת התקווה.
את ודאי קראת את ספרו של אורוול 1984 (במיאנמר מכנים אותו נביא כי הוא תיאר את המצב בה היום) ואת יודעת שבורות היא כוח. החינוך במיאנמר הוא פרטי. ומדוע אני אומרת פרטי, משום שאת כל הספרים, המחברות,העטים והעפרונות הם מקבלים מתרומות אישיות. החינוך הוא לא חינם והוא מתבצע בתנאים לא אנושיים. בעצמי הייתי בכפרים ועזרתי בחלוקת ציוד אלמנטרי, אני גם אכתוב על זה.
ברגע שבית הספר הוא מעמסה כלכלית רצינית האיכרים יעדיפו לקחת את הילדים שיעזרו בשדות.
ללמוד על דמוקרטיה ? קשה לי להאמין. הם לומדים עליה מהדיווחים על השבטים המתקוממים נגד המשטר , ומונעים גופם את ההשתלטות הטוטאלית על כל מרחבי הארץ.
אני מבקשת לא להתייחס לשאלה שלך בקשר לאנשים שהקימו את החונטות. את מוצאת היום פדופילים, רוצחים ושאר ירקות פרות הבאושים של החברות המתקדמות ביותר החל בשבדיה וכלה במדינת ישראל
יקירתי, בפוסט הקודם שהתייחס לנזירים כתבתי
את הנזירים אוהבים בני מיאנמר והם גאים בהם מאד. הנזירים היו אלה שהניפו את נס המרד בשלטון הדיכוי לפני 4 שנים, וקיימו הפגנה במתכונת של מצעדים שקטים ברחובות הערים המרכזיות של בורמה. 30,000 נזיריים נתמכו על ידי 70,000 אזרחים שצעדו לצידם והגנו עליהם בגופם. הפגנת הנזירים החלה בעקבות החלטת הממשלה להעלות את מחירי הנפט. הנזירים עודדו את הצבור להצטרף להפגנה נגד העריצות הצבאית. לראשונה מזה 1000 שנים הציגו הנזירים עמדה פוליטית וקראו להפסקת הטרור הפנימי. ההפגנה התמימה והיפה הזאת הסתיימה באכזריות נוראה, אלפי אנשים נהרגו ובהם נזירים רבים. הממשל הקים קרמטוריום כדי להעלות באש את הגופות ולטשטש את מניין הנרצחים.
http://www.youtube.com/watch?v=4mRMLFqDQWM&feature=related מציג חלק מהסרט Burma VJ שזכה בפרס הסרט הדוקומנטארי באנגליה ב- 2008.
הלינק המופיע פה מקשר אל הסרט המצמרר BURMA VJ שמתאר את הפגנת הנזירים לפני 4 שנים שהסתיימה ברצח עם אכזרי על ידי החונטה
החוויה הבורמזית היא בפירוש תלת ממדית. את מגיעה עם הידע האישי שלך חמישה שקל ולא נותנת לו לבלבל אותך עם מה שאת רואה במציאות. נורא קל להתייחס לאנשים כמו אל מסכנים שחיים במאה הקודמת. אבל הם בהחלט לא. פשוט צריך לדבר אתם כדי להעריץ את אומץ לבם, תבונתם והאהבה הנפלאה שמקננת בהם
כך זה מתואר בכמה אתרים באינטרנט. לא הצלחתי להבין מאיפה זה במקור.
"השיר נכתב כסטירת מחאה עוקצנית וכביקורת חברתית - מצד אחד על משפחות המביאות לעולם הרבה ילדים ללא יכולת פרנסה וכלכלה, גם ללא הבנה – מה מקור המצווה (גמרא, משנה), מה המשמעות החברתית-חינוכית-כלכלית שבקיומה, כמו גם ביקורת על הממסד המעודד משפחות להרבות בילדים, אבל לא תומך בהן. השיר אינו יוצא נגד ריבוי ילדים, אלא נגד ריבוי ילדים כשאין מספיק הבנה ואמצעים כלכליים לתמוך במשפחות מרובות ילדים הסובלות מקיפוח של הממסד.
מחאתו של השיר נבלעה מזמן בלחן השמח של בר, שהפך בין השאר לשיר חתונות אהוב ומלהיב שמוציא אנשים לריקודים ופיזוזים. גם ריטה משלבת את הגרסה האנרגתית שלה לשיר בהופעתה כאמצעי לעורר והתלהבות, עושה ממנו המנון המונים שמח מעקרת משמעות המילים האירוניות הנוקבות - "אלוהים גם יתן, הסעד גם כן" "
נפלא שאת מעודדת ממה שחשת. זה הרבה יותר ממה שאני מבין :)
ברור שהתקווה שלנו היא מסקנתך.
לתפארת האנושות
תודה לך
הילדים הם ביטוי לתקווה המפעמת בלב הוריהם. המציאות הקשה היא חלק מהווייתם מהיום הראשון. אפשר לומר שהם חווים אהבה אינסופית וחיים כמבוגרים. הילדים מתערבבים עם המבוגרים כל הזמן (אין גן, יש רק בית ספר בגיל 6). נשק ההישרדות האופטימי עובר בירושה. יש בהם שקט נפשי שלא ראיתי במערב בשום מקום. אני זוכרת שחייתי בלונדון שנה, הזדעזעתי כל פעם מחדש כששמעתי אימא גוערת בבנה you are being very naughty . ממש כמו שאי אפשר להבין אהבה, אפשר רק להרגיש אותה ולהתפלל שתישאר באזור הסרעפת, או תקווה שאף היא רגש עצמתי ונהדר אי אפשר להבין איך עם נהדר כזה, שמלאכת הכפיים שלו מעוררת התפעלות מכל אחד, יכול להמשיך להידרס ככה תחת כלי הנשק של החונטה ולחייך בכל הזדמנות
שיטת הרצף היא דרך חיים. דרך החיים המערבית המציאה את העגלה על כל המשתמע מכך. אני באופן אישי מכירה היטב בחורה מקסימה שנשאה ילד אחד ועכשיו היא נושאת תינוקת חדשה. מיא שלנו כתבה שגם היא ובעלה לשעבר נשאו את ילדיהם. אצלם זו דרך חיים, אצלנו זו בחירה. העסק קשה פה ושם. כשאת רואה את כולן נושאות את התינוקות או הקטנטנים המופע הזה משפיע מאד.
מעניינים ומרתקים.
תודה.
מאיה התמונה שלך כל כך כייפית אני מחייכת מיד. תודה לך
חן חן לך רחלי
תודה חמה על העידוד
אני חייבת לפתור את בעיית התמונות. הילדים פשוט נפלאים למראה
אתה צודק לגמרי
זה חלק מהעניין. הם בתוך המשפחה. ושם יש ילדים בני כל הגילאים. הדבר המעניין הוא שהם לא מפריעים ואינם דורשים תשומת לב מיוחדת כפי שנהוג במקומותינו. אני לא יודעת אם הם חיים כמו לפני 100 או אלף שנים. הם חיים בממד אחד מאתנו
יכול להיות שום דבר לא ברור. בינתיים אני מודה לך על העידוד
גם אני חושבת כמוך
את יכולה להעיד יותר מכל אחד מה זה עשה לך, ומה זה נתן להם
קשה לי להסכים אתך. גם מבחינת צפי כלכלי, המדינה הזאת בהחלט בעלת סיכוי אלא אם כן סין תחליט לכבוש אותה ואיש לא פצה פה ויצפצף. אני מאמינה לגמרי שעידן החונטה יסתיים. הם זקנים, ומול האפשרות ליורשים מהסוג שלהם קיימת אפשרות ליורשים מהסוג הנורמטיבי. מיאנמר לא נראית בעיני כמו מדינה חסרת תקווה ליהפך. יש בה בני אדם נהדרים ששומרים על רוח האדם מכל משמר והם תפארת ההתנהלות האנושית
"ילדים הם תקווה"
ברוטוס: דפקה שם במעמקי הייאוש והסבל, נשאלת השאלה הכל כך מרתקת הזאת, האם להביא ילדים לעולם הזה או להמנע? ידוע על מקרים של זוגות במחנות הריכוז שהחליטו להביא ילד לעולם, אולי מתוך שיישאר נצר לזרעם אולי מתוך תקווה ואמונה שלילד, כך קיוו, יהיה גורל טוב יותר מזה שפקד אותם
נטוס: הייתי מבין באותה מידה את אלו שבחרו להמנע מלהוליד ילדים במצוקה שכזאת. השאלה שהעלית מעוררת מחשבה ומעניינת. ילדים הם תקווה - למי? לילדים? להוריהם? מי משלם את המחיר?
..
אתה קצת מזכיר לי את השאלה האיומה ההיא איך הם הלכו כצאן לטבח. ואתה יודע למי אני מתכוונת.
אם לפני שאתה גומר משפט אתה נעצר על ידי בלש שנמצא בקרבתך, אם יש אזורים שלמים בארץ שלך שאתה לא יכול להיכנס אליהם, תנסה, תיזרק למעצר ואיש לא ידע איפה אתה, אם כל כך הרבה ילדים נחטפים והוריהם הבוכים מבקשים לשווא לדעת מה עלה בגורלם ואיש לא מתייחס אליהם. החונטה שולטת בכוח הזרוע. וכשהם הרגו אלפי נזירים שהעזו להפגין מולם לפני 4 שנים, העולם הנאור ראה שתק ונזף - גג.