כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מילה שלי

    ארכיון

    0

    במיאנמר התקווה פועמת והיא מהדהדת למרחקים

    75 תגובות   יום שלישי, 13/9/11, 10:57

     

     

     

    אחרי הנזירים הקסומים, עוללי מיאנמר הם מופע חברתי המלמד יותר מדבר או שניים על אופי התושבים והתנהגותם האנושית.

     

    קטנטנים עד גיל 3 או 4 אחוזים תמיד בידי הוריהם. כשהם עוללים, הם אחוזים בידיים או עטופים בסוג של מנשא. גופם נצמד אל הנושא אותם בדרך כלל האם, אבל גם האב או האחים מאמצים אותם בחדווה ובסבלנות . העוללים רדומים בדרך כלל, וכשהם ערניים הם מביטים בסקרנות על המתרחש, נמנעים מהבעת עמדה, גם בכי הוא לא אופציה.

     

    ג'ין לידלוף פסיכותרפיסטית אמריקאית שחייתה שנתיים וחצי בין שבטי האינדיאנים בוונצואלה, פיתחה את תיאורית הרצף ועודדה אמהות לשאת את התינוקות שלהם בידיים, ולהעדיף את הנשיאה על פני הולכת העגלה.


    תינוק הקרוב לאימו מרגיש שהיא זמינה אליו  ומגיבה מיידית לצרכיו. בדרך זו כל צרכיו מסופקים, והוא מוכן לעבור שלב התפתחותי ורגשי. הוא יודע שהוא אהוב ושאימו נמצאת תמיד לצידו ככל שירצה וללא הגבלה, הוא מרגיש שווה ונאהב (Welcome and worthy ).

     

    במיאנמר המצב זהה לחלוטין. הילדים צמודים לאם העובדת בשדות, הם צמודים אליה כשהיא יושבת מול דוכן הירקות בשוק, הם נישאים על ידה כשהיא מעבירה משאות כבדים על ראשה, והם מתבוננים בה כשהיא מגלגלת טבק לסיגריות במהירות שיא.הם יושבים בקדמת האופנים, או בקדמת הטוסטוס, או נרדמים על כתף אימם היושבת בכסא האחורי של הקטנוע.

     

    הילדים במיאנמר אינם בוכים. אין צורך לצעוק עליהם. הם יודעים את מקומם באופן טבעי, והכי חשוב, הם משתלבים. הרצונות שלהם נענים והם נטמעים במשפחה עם נחת רוח, והמון התבוננות.

     

    המראה של הילדים אחוזים, דבוקים בגופם של בני המשפחה המם אותי. לא ראיתי עגלה אחת. גם בני המשפחות העשירות נושאים את הילדים צמודים לגופים, מדובר בדרך חיים.

     

    הזמר הנהדר שלמה בר שר בערגה על ילדי השמחה של מרוקו. בכל פעם שהוא שר "ילדים זה שמחה" אני בוכה מאושר ומהסכמה.ילדי מיאנמר שדרו לי מסר אחר, רגוע יותר, מופנם, בוגר אפילו. החלטתי לבדוק מה זה ילדים במקום כל כך קשה לגידול ילדים במושגים שלי המערביים.

     

    עם ג'וניי הנהג ,המדריך והמתורגמן האולטימטיבי,הרגשתי חופשי להיכנס לנעליה הרחוקות והענקיות של מינה צמח, ולהציב שאלה זהה לרוב הנשים והגברים עם ילדים שפגשתי במהלך הדרך. בהחלט לא קבוצה מייצגת.  מה הם ילדים עבורך ? שאלתי. קבלתי תשובה זהה בכל קצוות מיאנמר. ילדים הם תקווה. עיניהם של המשיבים האירו באור פנימי חזק. אי אפשר היה לטעות במקור הרגשי הכי עמוק של המחשבה.

     

    ממש כמו שבודהה הוא מושא האהבה,והוא מחוזר ברמות שונות על ידי כל בני הארץ, הילדים במיאנמר נוצרים את רוח  התקווה .במדינה שחונקת את אזרחיה,שמתקיים בה משטר נוראי יותר מחמישים שנה !!! מתקיימים זה בצד זה, רגשות עצמתיים כל כך כמו אהבה ותקווה.מי שמאמין, כמוני, שרגשות הן סוג של אנרגיות, ומתפנה לקלוט אותן, יכול להרגיש בקלות שכור ולא מיין.

     

    בהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר את השימוש הציני שעושה החונטה המסואבת בתקוותם של בניה. מתוך 400,000 חייליה המגויסים של החונטה הצבאית, 70,000 ילדים (בגילאים פחות מ- 18) נחטפים ומגויסים אליה, אולי ראשי החונטה קראו את המסר ונבהלו. הם רוצים להבטיח את מותה של התקווה בעזרת הגיוס הכפוי לצבא.

     

    כשלא הצלחתי להעלות תמונות פניתי לפייסבוק: http://www.facebook.com/photo.php?fbid=2495775678847&set=a.2495775638846.2145737.1386488152&type=1&theater

    כל הזכויות שמורות למחברת

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (75)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/9/11 14:34:

      אני קוראת וקוראת.

      יש משהו פה שמדבר אלי כל כך, וזה קרוב לודאי גם מה שדיבר אליך,

      מעין חזרה לימים שהיה בהם טעם של תום, ישרות, ואמת.

      אנשים לא הלכו אז לבתי ספר להורות ולא לסדנאות על איך להתמודד עם גיל ההתבגרות של ילדיהם.

      פשוט ידעו לבד, ולא כל דבר היה התמודדות,

      פשוט זרימה טבעית דך שלבי החיים.

      ברור לי גם שיש פה עניין עם קונטקסט.

      בחברה שאין בה שפע וצריכה, הכל חוזר פנימה וההענות והנתינה באים מהנפש.

      וזה מה שהילדים צריכים. ובלי לקרוא לזה בשמות.
      אם ההורים יוצאים לעבודה ברור שהילדים איתם, על הגב, או לצידם, תלוי בגיל.
      להיות בארץ כזאת מחזיר אותנו לבסיס.

      נראה לי שאפילו אלה שנולדו למציאות שונה לחלוטין, ובארץ אחרת לגמרי, יוכלו להתחבר לעקרונות שאת מתארת פה.

      אילנה, אני לא מרגישה פה כמו "קהל" בסידרת הפוסטים שלך, אלא כמו מישהו שלקחו אותו למקום ממש, ונותנים לו לחוות בעצמו.

        18/9/11 21:41:

      צטט: אתי פתי 2011-09-18 00:23:19

      אילנה, אני מקבלת לחלוטין שאפשר לאמץ דברים יפים שרואים בדרך ולא להשבות בקונספציה. ברור לי שהאמהות במיאנמאר לא קראו את עקרון הרצף, ככה הן חיות. מה שאני אומרת זה שהתפיסה המערבית שהתנהגות כזו הכי טובה לילד ולאמא היא תפיסה רומנטית. זה קשה פיסית, זה מנציח פיגור פרטי וחברתי ומגדיל חוסר שיוויון בין מיני. הסיבה להעסקתם של הנשים האלה במקצועות לא מקצועיים, היא לא המחיר הנמוך שהן גובות, המחיר שהן גובות הוא תוצר של חוסר ברירה, בגלל מעוט השכלה, בגלל אוירה נורמטיבית שמוציאה אותן לשוק העבודה מילדות, ואם את שואלת אותי אז גם בגלל שנים של נדנודים בשק של אמא במקום לקרוא ספר תמונות בגן של צילה. אני שמחה לדעת שגם האבות שם מחזיקים את התינוקות. כנראה שאין ברירה, כמה ילדים שם בממוצע למשפחה?. באמת מעניין לדעת.

       

      אני לא מכירה מספיק את היישום של תאוריית הרצף במערב. להעתיק את אורח החיים האינדיאני אחד לאחד 

      לא נשמע הכי חכם. אימוץ אספקטים של התאוריה יכול מאד להועיל כי בין השאר יש בה הבנה של מופע החיבור בין האם לבין הילד, או בין בן המשפחה לתינוק. אני חושבת שדברייך הקשורים למיאנמר מבוססים על שיפוטים ולצערי אין לי

      את כל הכלים האחראיים להסביר את התופעה. ברור לי שאת מתעלמת מהעובדה שבמשפחה בת 7 או 8 נפשות שקשה מאד להאכיל את כולם, לא לדבר על יותר מזה, אין ברירה אלא לצאת לעבודה. המדינה אינה כופה חוק חינוק, ואינה מספקת ספרים ומחברות, בתנאים כאלה אין לצילה גן, וגם ספרים אין שם

        18/9/11 21:36:

      צטט: שוש חזן גרינברג 2011-09-17 17:00:15

      מרתק לקרוא. תודה.
      תודה לך

       

        18/9/11 21:35:

      צטט: בריל מרק 2011-09-17 16:21:59

      לי יש בעיה עם התיאוריה הזו.

       

      ילדות בתי תלויות כמו שק במנשאה שלה לפחות עד גיל שנתיים.

       

      בהמשך, לא ניתן לעזוב אותן דקה לבד, מבלי

      שהן קולטות את האימא בעיניים.

       

      תלותיות רגשית, נקרא לזה.

       

      זה מעכב התפתחות טבעית אצל התינוקות, והתמודדות בחיים

      עד גיל מבוגר.

       

      אז אולי זה נשמע נחמד, אבל בהמשך, זה קצת לא נעים.

      לשון בחוץ

      מרק.

      מרק ידידי, אני חושבת שאתה מפעיל שיפוטים ממקום לא נכון.

      אלא אם כן יש בידך מחקרים שמוכיחים את התאוריה הדי מופרכת שלך

      "זה מעכב התפתחות טבעית אצל תנוקות והתמודדות בחיים עד גיל מבוגר"

      אני לצערי לא אוכל להסכים אתך אלא לדחות את הסתייגותך והמשתמע ממנה על הסף

        18/9/11 21:33:

      צטט: *כוכבית* 2011-09-16 17:22:27

      אחרי שנת צהרים ארוכה במיוחד (ותודה לאבא של גיא, שאיפשר לי אותה..נשיקה ), התפניתי לקרוא את סדרת הפוסטים שלך מהטיול במיינאמר.

      הרוגע, השלווה והאהבה, יוצאים מכל שורה ושורה שכתבת.....

      עוררת בי געגוע לפשטות.

      פשטות שכבר כמעט לא קיימת במקומותינו.

      ואם אתמקד בפוסט הזה - רוצה לכתוב כמה מילים על תורת הרצף.

      העולם המערבי, המודרני - מייצר תסכולים רבים לאמא הצעירה.

      כמעט ולא מאפשר את הקירבה והחום שתיארת.

      בסוף אוגוסט נסענו לטיול בצפון.

      דלות התקציב - שלחה אותנו לישון באוהלים.

      גיא היה מאושר מאוד לישון שלושה לילות צמוד לאבא ואמא.

      כשהתעורר בלילה, כמעט ולא הרגשתי, כי בקלות הוא מצא שד לינוק, ואח"כ נרדם - איך אומרים? כמו תינוק......

      אני מקנאה באנשי מיינאמר  שזה הטבע שלהם, לחיות כך.

      אני/אנחנו יכולים ליישם הרבה מעקרונות תורת הרצף, גם בחיים המערביים שלנו, אבל איכשהו - זה לא יוצא.

      אז אנחנו מסתפקים בשנת צהרים עם הקטן איתנו במיטה (שניהם עכשיו ישנים - הפשוט, והג'וניור),

      ומסתפקים בהמוני חיבוקים ונשיקות והתגפפויות איתו בכל זמן שאנחנו איתו.

      כן - היה יכול להיות נחמד לשבת בעבודה מול המחשב, כשגיא צמוד אלי....

      וזו דילמה אחת מיני רבות, של עולם האימהות.

       

      יפה כתבת, ונותר רק לקוות שהמסע הבא שלך יהיה לצפון ת"א.....לשון בחוץ

      שבת שלום

       

      זהו שגיא מעורר את סקרנותי, ואחרי החגים אגיע גם אגיע. הסצנה שאת מתארת כל כך יפה

      ולמרות שהיא לא נמשכת 24 שעות יש לי הרגשה שגיא הקטן נהנה ויונק ממנה את כל מה שהוא צריך

      עד תום

       

       

        18/9/11 21:31:

      צטט: לפעמים אני פה 2011-09-16 11:50:45

      אוףףף גם אני רוצה לשם...

      יקירתי, את לא יודעת כמה את צודקת. אין יום שחולף בלי געגועים אמתיים לעולם המיוחד הזה

      שמתקיים משיחות מתחת לשכבת האפידרמיס

        18/9/11 21:30:

      צטט: חן בטבע 2011-09-16 00:00:41

      תודה על הפרקים המרתקים מארץ רחוקה ולא מוכרת.

      תודה לך על העידוד, ובהזדמנות זו הרשי לי לשבח את תמונתך. מקסימה

        18/9/11 21:29:

      צטט: פרודת רשתית 2011-09-15 20:27:24

      על זה אפשר לשיר

      קנאה לי קנאה לי 

      קנאה לי כה רבה

      הלסת לי צונחת

      מוחי אחוז קדחת

      קנאה לי קנאה לי קנאה לי כה רבה

      ועוד לא נגעתי באוכל ידידתי הקנאית המתוקה. אני מבטיחה להודיע לך מראש

      כדי שתוכלי להימנע בעוד מועד

        18/9/11 21:27:

      צטט: ליריתוש 2011-09-15 13:03:27

      מאוד מעניין, אך גם מעורר את השאלה: ייתכן שדווקא מתוך השקט והשלווה האלו, הילדים לומדים לקבל את הקורה סביבם כגזירת גורל, כולל השלטון האכזרי בו הם חיים, מתוך קבלה של מה שאומר גורם סמכותי יותר מהם? אין זה בא חלילה לשלול את הדרך בה הבורמזים נוהגים בילדיהם, שאולי לא היה מזיק לכמה חברות במערב ללמוד ממנה. זו רק שאלה ונקודת חשיבה. תודה!

      אני מסכימה אתך לגמרי שזו שאלה מעניינת אין לי תשובות עליה, דרוש מחקר מסודר. 

        18/9/11 00:23:
      אילנה, אני מקבלת לחלוטין שאפשר לאמץ דברים יפים שרואים בדרך ולא להשבות בקונספציה. ברור לי שהאמהות במיאנמאר לא קראו את עקרון הרצף, ככה הן חיות. מה שאני אומרת זה שהתפיסה המערבית שהתנהגות כזו הכי טובה לילד ולאמא היא תפיסה רומנטית. זה קשה פיסית, זה מנציח פיגור פרטי וחברתי ומגדיל חוסר שיוויון בין מיני. הסיבה להעסקתם של הנשים האלה במקצועות לא מקצועיים, היא לא המחיר הנמוך שהן גובות, המחיר שהן גובות הוא תוצר של חוסר ברירה, בגלל מעוט השכלה, בגלל אוירה נורמטיבית שמוציאה אותן לשוק העבודה מילדות, ואם את שואלת אותי אז גם בגלל שנים של נדנודים בשק של אמא במקום לקרוא ספר תמונות בגן של צילה. אני שמחה לדעת שגם האבות שם מחזיקים את התינוקות. כנראה שאין ברירה, כמה ילדים שם בממוצע למשפחה?. באמת מעניין לדעת.
      מרתק לקרוא. תודה.
        17/9/11 16:21:

      לי יש בעיה עם התיאוריה הזו.

       

      ילדות בתי תלויות כמו שק במנשאה שלה לפחות עד גיל שנתיים.

       

      בהמשך, לא ניתן לעזוב אותן דקה לבד, מבלי

      שהן קולטות את האימא בעיניים.

       

      תלותיות רגשית, נקרא לזה.

       

      זה מעכב התפתחות טבעית אצל התינוקות, והתמודדות בחיים

      עד גיל מבוגר.

       

      אז אולי זה נשמע נחמד, אבל בהמשך, זה קצת לא נעים.

      לשון בחוץ

      מרק.

        17/9/11 13:20:

      צטט: אתי פתי 2011-09-17 10:50:50

      רומנטיקה בהחלט רומנטיקה, נראה אותך מסתובבת עם 10 קילו על הגב בעודך עובדת להנאתך בשדה. לא מאמינה שהילדים לא בוכים, ילדים צריכים גירויים כדי להתפתח, לא רק חום ונדנודים, ואמא צריכה גם קצת חופש מהילד. מה קרה לאבא? התורה הזאת תורמת לחוסר שיוויון בין גברים ונשים. עקרון הרצף בהחלט הכעיס אותי, אני חושבת שהוא ספר רומנטי ומסוכן בעצם, כי הוא מעודד הורים לקחת סיכונים בגידול של הילד, לתת לו למשל לזחול ליד בורות, כי המחברת חושבת שזה בסדר. אבל אני לא כועסת עלייך, אני רק מנסה להראות לקוראות השבויות בהזיה הרומנטית של עקרון הרצף שאפשר לראות את הדברים גם אחרת.

      את לא יכולה לראות אותי מסתובבת עם 10 קילו על הראש. אבל את יכולה לראות במיאנמר נשים שגם סוחבות וגם עובדות, והבעיה היא השכר הנמוך שלהן שהוא הקטילזטור להעסקתן.אני ודאי לא מחדשת לך, האמהות והאבות, אני מדגישה האבות, נושאים את הילדים כחלק מהחוויה הקיומית שלהם. הילד הוא לא במרכז בבחינת ליצן החצר.אני לא מכירה את התורה של תאורית הרצף לעומקה, אני רק יודעת שמה שזכרתי הצטלב לי עם מה שראיתי.  כשלעצמי אני מאמינה שאפשר לקחת מכל דבר משהו שמתאים לך ועולה בקנה אחד עם חייך. אין צורך להיות שבוי בקונספציה זו או אחרת. אני מדגישה שבמיאנמר מדובר בדרך חיים, ממש לא בתיאוריה או המלצה

        17/9/11 10:50:
      רומנטיקה בהחלט רומנטיקה, נראה אותך מסתובבת עם 10 קילו על הגב בעודך עובדת להנאתך בשדה. לא מאמינה שהילדים לא בוכים, ילדים צריכים גירויים כדי להתפתח, לא רק חום ונדנודים, ואמא צריכה גם קצת חופש מהילד. מה קרה לאבא? התורה הזאת תורמת לחוסר שיוויון בין גברים ונשים. עקרון הרצף בהחלט הכעיס אותי, אני חושבת שהוא ספר רומנטי ומסוכן בעצם, כי הוא מעודד הורים לקחת סיכונים בגידול של הילד, לתת לו למשל לזחול ליד בורות, כי המחברת חושבת שזה בסדר. אבל אני לא כועסת עלייך, אני רק מנסה להראות לקוראות השבויות בהזיה הרומנטית של עקרון הרצף שאפשר לראות את הדברים גם אחרת.
        16/9/11 17:22:

      אחרי שנת צהרים ארוכה במיוחד (ותודה לאבא של גיא, שאיפשר לי אותה..נשיקה ), התפניתי לקרוא את סדרת הפוסטים שלך מהטיול במיינאמר.

      הרוגע, השלווה והאהבה, יוצאים מכל שורה ושורה שכתבת.....

      עוררת בי געגוע לפשטות.

      פשטות שכבר כמעט לא קיימת במקומותינו.

      ואם אתמקד בפוסט הזה - רוצה לכתוב כמה מילים על תורת הרצף.

      העולם המערבי, המודרני - מייצר תסכולים רבים לאמא הצעירה.

      כמעט ולא מאפשר את הקירבה והחום שתיארת.

      בסוף אוגוסט נסענו לטיול בצפון.

      דלות התקציב - שלחה אותנו לישון באוהלים.

      גיא היה מאושר מאוד לישון שלושה לילות צמוד לאבא ואמא.

      כשהתעורר בלילה, כמעט ולא הרגשתי, כי בקלות הוא מצא שד לינוק, ואח"כ נרדם - איך אומרים? כמו תינוק......

      אני מקנאה באנשי מיינאמר  שזה הטבע שלהם, לחיות כך.

      אני/אנחנו יכולים ליישם הרבה מעקרונות תורת הרצף, גם בחיים המערביים שלנו, אבל איכשהו - זה לא יוצא.

      אז אנחנו מסתפקים בשנת צהרים עם הקטן איתנו במיטה (שניהם עכשיו ישנים - הפשוט, והג'וניור),

      ומסתפקים בהמוני חיבוקים ונשיקות והתגפפויות איתו בכל זמן שאנחנו איתו.

      כן - היה יכול להיות נחמד לשבת בעבודה מול המחשב, כשגיא צמוד אלי....

      וזו דילמה אחת מיני רבות, של עולם האימהות.

       

      יפה כתבת, ונותר רק לקוות שהמסע הבא שלך יהיה לצפון ת"א.....לשון בחוץ

      שבת שלום

       

        16/9/11 11:50:
      אוףףף גם אני רוצה לשם...
        16/9/11 00:00:
      תודה על הפרקים המרתקים מארץ רחוקה ולא מוכרת.
        15/9/11 20:27:

      על זה אפשר לשיר

      קנאה לי קנאה לי 

      קנאה לי כה רבה

      הלסת לי צונחת

      מוחי אחוז קדחת

      קנאה לי קנאה לי קנאה לי כה רבה

        15/9/11 13:03:
      מאוד מעניין, אך גם מעורר את השאלה: ייתכן שדווקא מתוך השקט והשלווה האלו, הילדים לומדים לקבל את הקורה סביבם כגזירת גורל, כולל השלטון האכזרי בו הם חיים, מתוך קבלה של מה שאומר גורם סמכותי יותר מהם? אין זה בא חלילה לשלול את הדרך בה הבורמזים נוהגים בילדיהם, שאולי לא היה מזיק לכמה חברות במערב ללמוד ממנה. זו רק שאלה ונקודת חשיבה. תודה!
        15/9/11 12:29:

      צטט: אביה אחת 2011-09-15 12:03:57

      אילנה - תודה על עוד פרק - נהניתי - סופשבוע נפלא

      תודה לך מחותנת, סוף שבוע טוב לכל המשפחה

        15/9/11 12:29:

      צטט: שרהג'י - נק' שבלב 2011-09-15 10:16:34

      "מי שמאמין, כמוני, שרגשות הן סוג של אנרגיות, ומתפנה לקלוט אותן, יכול להרגיש בקלות שכור ולא מיין."... גם אני אחת מהמאמינות האלו , וההוכחה והעובדה שזה עובר גם כאן דרך המילים שלך אילנה.

      אני מאושרת שאת חולקת איתי באותה הרגשה

        15/9/11 12:28:

      צטט: גליתוש. 2011-09-15 05:44:57

      האימהות המהודקת הבורמזית היא יצר חייתי טבעי ונהדר כל כך. האם התעניינת מתי הם הופכים לפחות תלותיים? כיף לקרא כאן.

      עד גיל5 או 6 הם גרים בבית, ואז הם הולכים לבית הספר. יש לי תמונות נפלאות של ילדי בית הספר אני מוכרחה למצוא דרך להעלות אותן. תודה על העידוד

        15/9/11 12:27:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2011-09-15 02:14:04

      ואללה נראה לי שיש לך חומר מרתק לספר. למה לא נשארת שם עוד קצת?

      כי חשבתי לחזור לשם שוב איתך....מה את אומרת?

        15/9/11 12:26:

      צטט: אתי פתי 2011-09-15 01:38:35

      אני רק אומרת שהרומנטיקה של הילד הקרב צמוד לאמא שלו בשדות עבר זמנה. ילדים בחברות בריאות ויצרניות, בעידן של תקשורת גלובלית, צריכים גרויים, צריכים להתחברת וללמוד קודים חברתיים מהר. ה"חופש" הנפלא ליד אמא, מזמין פיגור, ביזוי ואלימות.

      אני שומעת המון כעס בדבריך ךולא בצדק. ילד צמוד לאמו זה יותר פסיכולוגיה מאשר רומנטיקה אם את שואלת אותי

      וברור שהחיבור בן האם לילד הוא הערך הכי חשוב בהתפתחותו. על הגירויים שהילדים בעידן התקשורת הגלובאלית

      מקבלים ומה שהם עושים איתם יעידו העקומה העולה והבלתי נסבלת של האלימות בבתי הספר, הבילויים בקניון

      ועוד כל מה שמזמין פיגור,ביזוי ואלימות.

      הילדים הבורמזים דבר ראשון מכבדים את המבוגרים באשר הם. מסורים, דואגים ומחזירים מעט ממה שהם קבלו 

      בעוללותם.

        15/9/11 12:23:

      צטט: הלנה היפה 2011-09-14 18:12:30

      התמונה בפייסבוק מקסימה כל כך! ונקודת הראות הזאת שילדים הם התקווה, כל כך נכונה. תודה אילנצ'יק לאה

      אני מודה לך לאה שטרחת. צלמתי תמונות כל כך משגעות ואני לא יכולה להעלות אותן כאן. אפשר למות

        15/9/11 12:22:

      צטט: ttmirit 2011-09-14 17:56:04

      מרגשת כתיבתך!!!

      תודה לך מתוקה אחת

        15/9/11 12:21:

      צטט: דנה.גל 2011-09-14 17:48:36

      כמו שאומרים- 'הכל בא מהבית'...

      יפה סיכמת

        15/9/11 12:03:
      אילנה - תודה על עוד פרק - נהניתי - סופשבוע נפלא
      "מי שמאמין, כמוני, שרגשות הן סוג של אנרגיות, ומתפנה לקלוט אותן, יכול להרגיש בקלות שכור ולא מיין."... גם אני אחת מהמאמינות האלו , וההוכחה והעובדה שזה עובר גם כאן דרך המילים שלך אילנה.
        15/9/11 05:44:
      האימהות המהודקת הבורמזית היא יצר חייתי טבעי ונהדר כל כך. האם התעניינת מתי הם הופכים לפחות תלותיים? כיף לקרא כאן.
        15/9/11 02:14:
      ואללה נראה לי שיש לך חומר מרתק לספר. למה לא נשארת שם עוד קצת?
        15/9/11 01:38:
      אני רק אומרת שהרומנטיקה של הילד הקרב צמוד לאמא שלו בשדות עבר זמנה. ילדים בחברות בריאות ויצרניות, בעידן של תקשורת גלובלית, צריכים גרויים, צריכים להתחברת וללמוד קודים חברתיים מהר. ה"חופש" הנפלא ליד אמא, מזמין פיגור, ביזוי ואלימות.
        14/9/11 18:12:
      התמונה בפייסבוק מקסימה כל כך! ונקודת הראות הזאת שילדים הם התקווה, כל כך נכונה. תודה אילנצ'יק לאה
        14/9/11 17:56:
      מרגשת כתיבתך!!!
        14/9/11 17:48:
      כמו שאומרים- 'הכל בא מהבית'...
        14/9/11 16:56:

      צטט: ד-ארט 2011-09-14 15:45:18

      צטט: אילנה ינובסקי 2011-09-14 14:41:27

      אני בהחלט חושבת שילדים הם שמחה.

        

      אם את מדברת על אלו שלא בוכים, אז אולי.קריצה יותר עדיף אבל שגם לא יהיו אף פעם חולים או רעבים, שלא יעלו אגורה, ושאפשר יהיה לשים אותם בגן ליום שלם מגיל שלושה חודשים.צוחק

      בשום אופן ופנים. יש לעצור את הגדילה בגיל 3

       

        14/9/11 15:45:

      צטט: אילנה ינובסקי 2011-09-14 14:41:27

      אני בהחלט חושבת שילדים הם שמחה.

       

      אם את מדברת על אלו שלא בוכים, אז אולי.קריצה יותר עדיף אבל שגם לא יהיו אף פעם חולים או רעבים, שלא יעלו אגורה, ושאפשר יהיה לשים אותם בגן ליום שלם מגיל שלושה חודשים.צוחק

       

        14/9/11 14:41:

      צטט: ד-ארט 2011-09-14 12:05:22

      צטט: ד-ארט 2011-09-14 11:26:09

      אני מקוה שברור לך שהשיר ששר שלמה בר למילותיו של יהושע סובול נאמרות בטון אירוני לחלוטין?

       

      כך זה מתואר בכמה אתרים באינטרנט. לא הצלחתי להבין מאיפה זה במקור.

      "השיר נכתב כסטירת מחאה עוקצנית וכביקורת חברתית - מצד אחד על משפחות המביאות לעולם הרבה ילדים ללא יכולת פרנסה וכלכלה, גם ללא הבנה – מה מקור המצווה (גמרא, משנה), מה המשמעות החברתית-חינוכית-כלכלית שבקיומה, כמו גם ביקורת על הממסד המעודד משפחות להרבות בילדים, אבל לא תומך בהן. השיר אינו יוצא נגד ריבוי ילדים, אלא נגד ריבוי ילדים כשאין מספיק הבנה ואמצעים כלכליים לתמוך במשפחות מרובות ילדים הסובלות מקיפוח של הממסד.

      מחאתו של השיר נבלעה מזמן בלחן השמח של בר, שהפך בין השאר לשיר חתונות אהוב ומלהיב שמוציא אנשים לריקודים ופיזוזים. גם ריטה משלבת את הגרסה האנרגתית שלה לשיר בהופעתה כאמצעי לעורר והתלהבות, עושה ממנו המנון המונים שמח מעקרת משמעות המילים האירוניות הנוקבות -  "אלוהים גם יתן, הסעד גם כן" "

      אני נשבעת לך שלא ידעתי שהשיר אירוני. הוא מתנגן אצלי במוח כשיר המתאר את מחשבותי. אני בהחלט חושבת שילדים הם שמחה. מכל מקום אני מקבלת את התיקון, ומשאירה את האופטימיות בהבאת הילדים למיאנמרים במסגרת התקווה.

        14/9/11 14:39:

      צטט: אתי פתי 2011-09-14 10:42:23

      אז איך את מסבירה את זה שמהחינוך הנפלא שהילדים קיבלו, והאהבה והמגע, יצאו אנשים כולירות שהקימו את החונטה הצבאית? ואיך אין אנשים שמובילים התנגדות ומרי? אולי במקום לסחוב את הילדים לשדות, שיתחילו ללמד אותם קרוא וכתוב ושיקראו וילמדו על דמוקרטיה ויבשילו למרי אזרחי

      את ודאי קראת את ספרו של אורוול 1984 (במיאנמר מכנים אותו נביא כי הוא תיאר את המצב בה היום) ואת יודעת שבורות היא כוח. החינוך במיאנמר הוא פרטי. ומדוע אני אומרת פרטי, משום שאת כל הספרים, המחברות,העטים והעפרונות הם מקבלים מתרומות אישיות. החינוך הוא לא חינם והוא מתבצע בתנאים לא אנושיים. בעצמי הייתי בכפרים ועזרתי בחלוקת ציוד אלמנטרי, אני גם אכתוב על זה.

      ברגע שבית הספר הוא מעמסה כלכלית רצינית האיכרים יעדיפו לקחת את הילדים שיעזרו בשדות.

      ללמוד על דמוקרטיה ? קשה לי להאמין. הם לומדים עליה מהדיווחים על השבטים המתקוממים נגד המשטר , ומונעים גופם את ההשתלטות הטוטאלית על כל מרחבי הארץ.

      אני מבקשת לא להתייחס לשאלה שלך בקשר לאנשים שהקימו את החונטות. את מוצאת היום פדופילים, רוצחים ושאר ירקות פרות הבאושים של החברות המתקדמות ביותר החל בשבדיה וכלה במדינת ישראל

        14/9/11 14:33:

      צטט: Emilia 2011-09-14 10:19:33

      קראתי בענין רב את חויותיך, את התלהבותך וחיכיתי בסבלנות לאיזכור החונטה. וזה הגיע. זה אחד מאותם הדברים הנוראים.......

      יקירתי, בפוסט הקודם שהתייחס לנזירים כתבתי

      את הנזירים אוהבים בני מיאנמר והם גאים בהם מאד. הנזירים היו אלה שהניפו את נס המרד בשלטון הדיכוי לפני 4 שנים, וקיימו הפגנה במתכונת של מצעדים שקטים ברחובות הערים המרכזיות של בורמה. 30,000 נזיריים נתמכו על ידי 70,000 אזרחים שצעדו לצידם והגנו עליהם בגופם. הפגנת הנזירים החלה בעקבות החלטת הממשלה להעלות את מחירי הנפט. הנזירים עודדו את הצבור להצטרף להפגנה נגד העריצות הצבאית. לראשונה מזה 1000 שנים הציגו הנזירים עמדה פוליטית וקראו להפסקת הטרור הפנימי. ההפגנה התמימה והיפה הזאת הסתיימה באכזריות נוראה, אלפי אנשים נהרגו ובהם נזירים רבים. הממשל הקים קרמטוריום כדי להעלות באש את הגופות ולטשטש את מניין הנרצחים.

      http://www.youtube.com/watch?v=4mRMLFqDQWM&feature=related מציג חלק מהסרט Burma VJ שזכה בפרס הסרט הדוקומנטארי באנגליה ב- 2008.

      הלינק המופיע פה מקשר אל הסרט המצמרר BURMA VJ שמתאר את הפגנת הנזירים לפני 4 שנים שהסתיימה ברצח עם אכזרי על ידי החונטה

       

      החוויה הבורמזית היא בפירוש תלת ממדית. את מגיעה עם הידע האישי שלך חמישה שקל ולא נותנת לו לבלבל אותך עם מה שאת רואה במציאות. נורא קל להתייחס לאנשים כמו אל מסכנים שחיים במאה הקודמת. אבל הם בהחלט לא. פשוט צריך לדבר אתם כדי להעריץ את אומץ לבם, תבונתם והאהבה הנפלאה שמקננת בהם 

        14/9/11 12:05:

      צטט: ד-ארט 2011-09-14 11:26:09

      אני מקוה שברור לך שהשיר ששר שלמה בר למילותיו של יהושע סובול נאמרות בטון אירוני לחלוטין?

       

      כך זה מתואר בכמה אתרים באינטרנט. לא הצלחתי להבין מאיפה זה במקור.

      "השיר נכתב כסטירת מחאה עוקצנית וכביקורת חברתית - מצד אחד על משפחות המביאות לעולם הרבה ילדים ללא יכולת פרנסה וכלכלה, גם ללא הבנה – מה מקור המצווה (גמרא, משנה), מה המשמעות החברתית-חינוכית-כלכלית שבקיומה, כמו גם ביקורת על הממסד המעודד משפחות להרבות בילדים, אבל לא תומך בהן. השיר אינו יוצא נגד ריבוי ילדים, אלא נגד ריבוי ילדים כשאין מספיק הבנה ואמצעים כלכליים לתמוך במשפחות מרובות ילדים הסובלות מקיפוח של הממסד.

      מחאתו של השיר נבלעה מזמן בלחן השמח של בר, שהפך בין השאר לשיר חתונות אהוב ומלהיב שמוציא אנשים לריקודים ופיזוזים. גם ריטה משלבת את הגרסה האנרגתית שלה לשיר בהופעתה כאמצעי לעורר והתלהבות, עושה ממנו המנון המונים שמח מעקרת משמעות המילים האירוניות הנוקבות -  "אלוהים גם יתן, הסעד גם כן" "

        14/9/11 11:32:

      צטט: אילנה ינובסקי 2011-09-13 12:58:51

      צטט: הטרמילר 2011-09-13 12:12:10

      כאילו היית בארץ התקווה הטובה ולא כך הוא. היית בארץ חסרת תקווה, ענייה מרודה מרוטה ומנוצלת כשהעולם שותק. אני לא יכול שלא לחשוב עלינו ודווקא בימים אלה. הכל בעיני המתבונן כמובן. מרתק.

      קשה לי להסכים אתך. גם מבחינת צפי כלכלי, המדינה הזאת בהחלט בעלת סיכוי אלא אם כן סין תחליט לכבוש אותה ואיש לא פצה פה ויצפצף. אני מאמינה לגמרי שעידן החונטה יסתיים. הם זקנים, ומול האפשרות ליורשים מהסוג שלהם קיימת אפשרות ליורשים מהסוג הנורמטיבי. מיאנמר לא נראית בעיני כמו מדינה חסרת תקווה ליהפך. יש בה בני אדם נהדרים ששומרים על רוח האדם מכל משמר והם תפארת ההתנהלות האנושית

       

      נפלא שאת מעודדת ממה שחשת. זה הרבה יותר ממה שאני מבין :)

      ברור שהתקווה שלנו היא מסקנתך.

       

      לתפארת האנושות

        14/9/11 11:26:
      אני מקוה שברור לך שהשיר ששר שלמה בר למילותיו של יהושע סובול נאמרות בטון אירוני לחלוטין?
        14/9/11 10:42:
      אז איך את מסבירה את זה שמהחינוך הנפלא שהילדים קיבלו, והאהבה והמגע, יצאו אנשים כולירות שהקימו את החונטה הצבאית? ואיך אין אנשים שמובילים התנגדות ומרי? אולי במקום לסחוב את הילדים לשדות, שיתחילו ללמד אותם קרוא וכתוב ושיקראו וילמדו על דמוקרטיה ויבשילו למרי אזרחי
        14/9/11 10:19:
      קראתי בענין רב את חויותיך, את התלהבותך וחיכיתי בסבלנות לאיזכור החונטה. וזה הגיע. זה אחד מאותם הדברים הנוראים.......
        14/9/11 09:11:

      צטט: יצחק. ב 2011-09-14 07:02:09

      תיאור התנסותך ורשמייך
      מעניינים ומרתקים.
      תודה.

      תודה לך

        14/9/11 09:10:

      צטט: אלכסנדר הגדול 2011-09-13 22:44:36

      אם כך הילידם גדלים עם המון אהבה, כשהם "התקווה", וכשהם מעט מתבגרים הם חוטפים את המציאות הקשה בפרצוף. איך העם הזה עדיין ממשיך לחייך, זה לא ברור. האם הצלחת להבין את זה ?

      הילדים הם ביטוי לתקווה המפעמת בלב הוריהם. המציאות הקשה היא חלק מהווייתם מהיום הראשון. אפשר לומר שהם חווים אהבה אינסופית וחיים כמבוגרים. הילדים מתערבבים עם המבוגרים כל הזמן (אין גן, יש רק בית ספר בגיל 6). נשק ההישרדות האופטימי עובר בירושה. יש בהם שקט נפשי שלא ראיתי במערב בשום מקום. אני זוכרת שחייתי בלונדון שנה, הזדעזעתי כל פעם מחדש כששמעתי אימא גוערת בבנה you are being very naughty . ממש כמו שאי אפשר להבין אהבה, אפשר רק להרגיש אותה ולהתפלל שתישאר באזור הסרעפת, או תקווה שאף היא רגש עצמתי ונהדר אי אפשר להבין איך עם נהדר כזה, שמלאכת הכפיים שלו מעוררת התפעלות מכל אחד, יכול להמשיך להידרס ככה תחת כלי הנשק של החונטה ולחייך בכל הזדמנות

        14/9/11 09:04:

      צטט: נובה 2011-09-13 21:50:26

      באורח החיים המערבי "שיטת הרצף" לא קלה. במיאנמר, עושים את זה באופן טבעי וברור שאין שום דרך אחרת. ילדים זו תקווה ועצוב שבהתבגרם, מחטפים ומגויסים לצבא. ... מעיב על תחילת הדרך הנהדרת.

      שיטת הרצף היא דרך חיים. דרך החיים המערבית המציאה את העגלה על כל המשתמע מכך. אני באופן אישי מכירה היטב בחורה מקסימה שנשאה ילד אחד ועכשיו היא נושאת תינוקת חדשה. מיא שלנו כתבה שגם היא ובעלה לשעבר נשאו את ילדיהם. אצלם זו דרך חיים, אצלנו זו בחירה. העסק קשה פה ושם. כשאת רואה את כולן נושאות את התינוקות או הקטנטנים המופע הזה משפיע מאד.

        14/9/11 07:02:
      תיאור התנסותך ורשמייך
      מעניינים ומרתקים.
      תודה.
        13/9/11 22:44:
      אם כך הילידם גדלים עם המון אהבה, כשהם "התקווה", וכשהם מעט מתבגרים הם חוטפים את המציאות הקשה בפרצוף. איך העם הזה עדיין ממשיך לחייך, זה לא ברור. האם הצלחת להבין את זה ?
        13/9/11 21:50:
      באורח החיים המערבי "שיטת הרצף" לא קלה. במיאנמר, עושים את זה באופן טבעי וברור שאין שום דרך אחרת. ילדים זו תקווה ועצוב שבהתבגרם, מחטפים ומגויסים לצבא. ... מעיב על תחילת הדרך הנהדרת.
        13/9/11 20:21:

      צטט: מאיה113 2011-09-13 18:49:48

      **מרגש ומפתיע

      מאיה התמונה שלך כל כך כייפית אני מחייכת מיד. תודה לך

        13/9/11 20:20:

      צטט: רחלי45 2011-09-13 18:11:16

      תענוג לקרוא,פשוט מפתיע ומרגש...

      חן חן לך רחלי

        13/9/11 20:20:

      צטט: נהר גועש 2011-09-13 17:32:31

      נשמע מאד מעניין.

      תודה חמה על העידוד

        13/9/11 20:19:

      צטט: אור2011 2011-09-13 17:07:22

      יפה כתבתעל ילדי מינמאר

      אני חייבת לפתור את בעיית התמונות. הילדים פשוט נפלאים למראה

        13/9/11 18:49:
      **מרגש ומפתיע
        13/9/11 18:11:
      תענוג לקרוא,פשוט מפתיע ומרגש...
        13/9/11 17:32:
      נשמע מאד מעניין.
        13/9/11 17:07:
      יפה כתבתעל ילדי מינמאר
        13/9/11 16:35:

      צטט: (עמי) 2011-09-13 15:30:07

      תאור יפה כתבת על סגנון החיים שם.וזה מה שטוב בלטייל בעולם.לומדים להכיר חיים אחרים...

      אתה צודק לגמרי

        13/9/11 15:30:
      תאור יפה כתבת על סגנון החיים שם.וזה מה שטוב בלטייל בעולם.לומדים להכיר חיים אחרים...
        13/9/11 15:04:

      צטט: דליה מ. 2011-09-13 14:12:28

      הבנתי שהילדים נמצאים לרוב בחברת מבוגרים ולא בחברת בני גילם. מעניין כמה ילדים יש במשפחה? עולם אחר הבן שלי כתב לי שהם חיים כמו לפני 100 שנה ויותר.

      זה חלק מהעניין. הם בתוך המשפחה. ושם יש ילדים בני כל הגילאים. הדבר המעניין הוא שהם לא מפריעים ואינם דורשים תשומת לב מיוחדת כפי שנהוג במקומותינו. אני לא יודעת אם הם חיים כמו לפני 100 או אלף שנים. הם חיים בממד אחד מאתנו

        13/9/11 15:03:

      צטט: bonbonyetta 2011-09-13 13:56:14

      * את אצלי על 24 * אוי, כמה שאני אוהבת את האיך שאת כותבת, גם את המה כמובן במקרה זה. את מצליחה להעביר אלי את הרגשות, ההתרגשות, המהות בצורה יוצאת מהכלל. תגידי, למה שלא תעלי את כל הרשימות שלך על מינמאר כולל תמונות לספר קטן?

      יכול להיות שום דבר לא ברור. בינתיים אני מודה לך על העידוד

        13/9/11 14:12:
      הבנתי שהילדים נמצאים לרוב בחברת מבוגרים ולא בחברת בני גילם. מעניין כמה ילדים יש במשפחה? עולם אחר הבן שלי כתב לי שהם חיים כמו לפני 100 שנה ויותר.
        13/9/11 13:56:
      * את אצלי על 24 * אוי, כמה שאני אוהבת את האיך שאת כותבת, גם את המה כמובן במקרה זה. את מצליחה להעביר אלי את הרגשות, ההתרגשות, המהות בצורה יוצאת מהכלל. תגידי, למה שלא תעלי את כל הרשימות שלך על מינמאר כולל תמונות לספר קטן?
        13/9/11 13:30:

      צטט: שיווה 2011-09-13 13:24:40

      הורות חוסה, מגנה וקצרה...

      גם אני חושבת כמוך

        13/9/11 13:24:
      הורות חוסה, מגנה וקצרה...
        13/9/11 13:02:

      צטט: זונות פוליטיות 2011-09-13 12:30:57

      "ילדים הם תקווה"

       

       

      ברוטוס:   דפקה שם במעמקי הייאוש והסבל, נשאלת השאלה הכל כך מרתקת הזאת, האם להביא ילדים לעולם הזה או להמנע? ידוע על מקרים של זוגות במחנות הריכוז שהחליטו להביא ילד לעולם, אולי מתוך שיישאר נצר לזרעם אולי מתוך תקווה ואמונה שלילד, כך קיוו, יהיה גורל טוב יותר מזה שפקד אותם


        

      נטוס:      הייתי מבין באותה מידה את אלו שבחרו להמנע מלהוליד ילדים במצוקה שכזאת. השאלה שהעלית מעוררת מחשבה ומעניינת. ילדים הם תקווה - למי? לילדים? להוריהם? מי משלם את המחיר?

       

      .אפשר להתייחס לשאלה על רקע היחס של המוסלמים לילדיהם. על אמהות שמגדלות את הילדים שלהם להיות שהידים להרוג ולהיהרג.אימהות שחיות במצוקה, בעוני ובאובדן תקווה.

      לעומתן האימהות במיאנמר שמחליטות להביא ילדים לעולם כדי להמשיך את השושלת, והם מטפחים אותם כתקוותה של הרוח האנושית. הם מאמינים שלילדיהם יהיה טוב יותר, והם יחיו בעולם צודק יותר בהשוואה לזה שלהם. התקווה היא בהכרח של היוצרים את הילדים .

       

       

        13/9/11 12:59:

      צטט: מיא 2011-09-13 12:15:37

      תיאור נהדר. גם אני ובעלי לשעבר החזקנו את הילדים במנשא עד גיל מיליון ואפילו לא שמענו על תיאוריית הרצף...

      את יכולה להעיד יותר מכל אחד מה זה עשה לך, ומה זה נתן להם

        13/9/11 12:58:

      צטט: הטרמילר 2011-09-13 12:12:10

      כאילו היית בארץ התקווה הטובה ולא כך הוא. היית בארץ חסרת תקווה, ענייה מרודה מרוטה ומנוצלת כשהעולם שותק. אני לא יכול שלא לחשוב עלינו ודווקא בימים אלה. הכל בעיני המתבונן כמובן. מרתק.

      קשה לי להסכים אתך. גם מבחינת צפי כלכלי, המדינה הזאת בהחלט בעלת סיכוי אלא אם כן סין תחליט לכבוש אותה ואיש לא פצה פה ויצפצף. אני מאמינה לגמרי שעידן החונטה יסתיים. הם זקנים, ומול האפשרות ליורשים מהסוג שלהם קיימת אפשרות ליורשים מהסוג הנורמטיבי. מיאנמר לא נראית בעיני כמו מדינה חסרת תקווה ליהפך. יש בה בני אדם נהדרים ששומרים על רוח האדם מכל משמר והם תפארת ההתנהלות האנושית

        13/9/11 12:30:

      "ילדים הם תקווה"

       

       

      ברוטוס:   דפקה שם במעמקי הייאוש והסבל, נשאלת השאלה הכל כך מרתקת הזאת, האם להביא ילדים לעולם הזה או להמנע? ידוע על מקרים של זוגות במחנות הריכוז שהחליטו להביא ילד לעולם, אולי מתוך שיישאר נצר לזרעם אולי מתוך תקווה ואמונה שלילד, כך קיוו, יהיה גורל טוב יותר מזה שפקד אותם


        

      נטוס:      הייתי מבין באותה מידה את אלו שבחרו להמנע מלהוליד ילדים במצוקה שכזאת. השאלה שהעלית מעוררת מחשבה ומעניינת. ילדים הם תקווה - למי? לילדים? להוריהם? מי משלם את המחיר?

       

      ..

       

        13/9/11 12:15:
      תיאור נהדר. גם אני ובעלי לשעבר החזקנו את הילדים במנשא עד גיל מיליון ואפילו לא שמענו על תיאוריית הרצף...
        13/9/11 12:12:
      כאילו היית בארץ התקווה הטובה ולא כך הוא. היית בארץ חסרת תקווה, ענייה מרודה מרוטה ומנוצלת כשהעולם שותק. אני לא יכול שלא לחשוב עלינו ודווקא בימים אלה. הכל בעיני המתבונן כמובן. מרתק.
        13/9/11 11:24:

      צטט: ישראל איגרא - isig 2011-09-13 11:13:45

      האם מסתדר לך הפאזל? אם הכל כל כך נפלא, איך נותן עם שלם, לחונטה לשלוט בו?

      אתה קצת מזכיר לי את השאלה האיומה ההיא איך הם הלכו כצאן לטבח. ואתה יודע למי אני מתכוונת.

      אם לפני שאתה גומר משפט אתה נעצר על ידי בלש שנמצא בקרבתך, אם יש אזורים שלמים בארץ שלך שאתה לא יכול להיכנס אליהם, תנסה, תיזרק למעצר ואיש לא ידע איפה אתה, אם כל כך הרבה ילדים נחטפים והוריהם הבוכים מבקשים לשווא לדעת מה עלה בגורלם ואיש לא מתייחס אליהם. החונטה שולטת בכוח הזרוע. וכשהם הרגו אלפי נזירים שהעזו להפגין מולם לפני 4 שנים, העולם הנאור ראה שתק ונזף - גג. 

      האם מסתדר לך הפאזל? אם הכל כל כך נפלא, איך נותן עם שלם, לחונטה לשלוט בו?