0
אחרי הנזירים הקסומים, עוללי מיאנמר הם מופע חברתי המלמד יותר מדבר או שניים על אופי התושבים והתנהגותם האנושית.
קטנטנים עד גיל 3 או 4 אחוזים תמיד בידי הוריהם. כשהם עוללים, הם אחוזים בידיים או עטופים בסוג של מנשא. גופם נצמד אל הנושא אותם בדרך כלל האם, אבל גם האב או האחים מאמצים אותם בחדווה ובסבלנות . העוללים רדומים בדרך כלל, וכשהם ערניים הם מביטים בסקרנות על המתרחש, נמנעים מהבעת עמדה, גם בכי הוא לא אופציה.
ג'ין לידלוף פסיכותרפיסטית אמריקאית שחייתה שנתיים וחצי בין שבטי האינדיאנים בוונצואלה, פיתחה את תיאורית הרצף ועודדה אמהות לשאת את התינוקות שלהם בידיים, ולהעדיף את הנשיאה על פני הולכת העגלה.
במיאנמר המצב זהה לחלוטין. הילדים צמודים לאם העובדת בשדות, הם צמודים אליה כשהיא יושבת מול דוכן הירקות בשוק, הם נישאים על ידה כשהיא מעבירה משאות כבדים על ראשה, והם מתבוננים בה כשהיא מגלגלת טבק לסיגריות במהירות שיא.הם יושבים בקדמת האופנים, או בקדמת הטוסטוס, או נרדמים על כתף אימם היושבת בכסא האחורי של הקטנוע.
הילדים במיאנמר אינם בוכים. אין צורך לצעוק עליהם. הם יודעים את מקומם באופן טבעי, והכי חשוב, הם משתלבים. הרצונות שלהם נענים והם נטמעים במשפחה עם נחת רוח, והמון התבוננות.
המראה של הילדים אחוזים, דבוקים בגופם של בני המשפחה המם אותי. לא ראיתי עגלה אחת. גם בני המשפחות העשירות נושאים את הילדים צמודים לגופים, מדובר בדרך חיים.
הזמר הנהדר שלמה בר שר בערגה על ילדי השמחה של מרוקו. בכל פעם שהוא שר "ילדים זה שמחה" אני בוכה מאושר ומהסכמה.ילדי מיאנמר שדרו לי מסר אחר, רגוע יותר, מופנם, בוגר אפילו. החלטתי לבדוק מה זה ילדים במקום כל כך קשה לגידול ילדים במושגים שלי המערביים.
עם ג'וניי הנהג ,המדריך והמתורגמן האולטימטיבי,הרגשתי חופשי להיכנס לנעליה הרחוקות והענקיות של מינה צמח, ולהציב שאלה זהה לרוב הנשים והגברים עם ילדים שפגשתי במהלך הדרך. בהחלט לא קבוצה מייצגת. מה הם ילדים עבורך ? שאלתי. קבלתי תשובה זהה בכל קצוות מיאנמר. ילדים הם תקווה. עיניהם של המשיבים האירו באור פנימי חזק. אי אפשר היה לטעות במקור הרגשי הכי עמוק של המחשבה.
ממש כמו שבודהה הוא מושא האהבה,והוא מחוזר ברמות שונות על ידי כל בני הארץ, הילדים במיאנמר נוצרים את רוח התקווה .במדינה שחונקת את אזרחיה,שמתקיים בה משטר נוראי יותר מחמישים שנה !!! מתקיימים זה בצד זה, רגשות עצמתיים כל כך כמו אהבה ותקווה.מי שמאמין, כמוני, שרגשות הן סוג של אנרגיות, ומתפנה לקלוט אותן, יכול להרגיש בקלות שכור ולא מיין.
בהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר את השימוש הציני שעושה החונטה המסואבת בתקוותם של בניה. מתוך 400,000 חייליה המגויסים של החונטה הצבאית, 70,000 ילדים (בגילאים פחות מ- 18) נחטפים ומגויסים אליה, אולי ראשי החונטה קראו את המסר ונבהלו. הם רוצים להבטיח את מותה של התקווה בעזרת הגיוס הכפוי לצבא.
כשלא הצלחתי להעלות תמונות פניתי לפייסבוק: http://www.facebook.com/photo.php?fbid=2495775678847&set=a.2495775638846.2145737.1386488152&type=1&theater כל הזכויות שמורות למחברת
|