שנים צחקו עלי ו//או איתי שאני כותבת בקודים בלתי ברורים. לי הכל היה ברור נורא. היה לי צורך נוראי לא להגיד יותר מדי דברים. חלק מהצורך הזה יהיה איתי לעולמים. כי ככה אני. לטוב ו//או לרע.
בזמן האחרון. כמו תמיד, זה בא במעגלים. מקומות שונים, אנשים אחרים. יותר מדי דומים. בהתנהלות שלהם עצמם ושלי גם, לפחות מולם. אולי קצת הם מולי, מערכות גדולות. מערכות קטנות. בלי סצינות ובלי אקדחים בכלל. ואולי כן. רק מילים. מילים. ועוד מילים,
והשד ההוא שספק קופץ. ספק מדלג. תמיד מתוך המערכה השלישית. בכלל בלי הפתעה,
אפשר לקרוא לו אגו. אפשר לקרוא לו יוהרה. לא חייבים להזמין אותו, בדרך כלל הוא פשוט מגיע ומתייצב ככה עם ו//או בלי סיבה,
ואני. אני, ממשיכה בשלי. לעשות סוג של מבחנים לאנשים. מבחנים שמראש אני יודעת מה תהיה שם התוצאה. וזה אפילו לא עניין של אכזבה.
מעולם לא התרגשתי מנושאי תפקידים. גם לא כשהייתי הרבה יותר קטנה,.
אנשים שונים, לומדים מקצועות שונים ומגיעים למקומות אחרים בחיים, לא תמיד בגלל מה שהם יכולים. לפעמים בגלל מה שהם רוצים ו//או לא. לעיתים זה חלק מהאופי שלהם. והאופי הזה נשאר איתם גם כשהם כבר מבוגרים ויש להם הגדרה מאד ברורה על כרטיס הביקור שהם שמחים להציג לכל מי שמוכן להתרגש ממנו. רק מה, אני באופן אישי, לא ממש מתרגשת מכרטיסים.
אני הרבה יותר מתרגשת מאנשים. מסתבר, שזו עדיין קצת בעיה.
זה יכול להוציא מהם. ובעיקר ממני את אותם שדים. חלקם לא ממש חביבים. יש שדים שחוזרים לנמנם בבקבוק. אבל רק אם יש ים רגוע. ולא עומדת לפרוץ שום סערה,
. |