אבל איננוּ אנשים רגילים,
וחלומות אינם כשהיו אז.
היופי טמון בגסות שבפרטים הקטנים,
ואנו שוכחים קסמו של כיעור.

בעומדנו מול הכלל אנו כפופים כעצים
מול רוח שאיש לא רוצה בה,
אך עם ההיטמעות מגיעה השכחה,
ושוב אנו פרחים שיובשו בתוך ספר ישן.

בשגרה יומיומית של עמידה מול מראה
אנו עוצמים עינינו ועושים עצמנו רואים.
ככל שחושינו קולטים יותר,
כך אנו מרגישים פחות.

אומרים מילים גדולות כמו
טכנולוגי ודמוקרטי, אבל
שוכחים להגיד שלום,
שוכחים חום אנושי.

על השאלה מי, מזמן אין אנו יודעים לענות - 
אני.