פגישה עיוורת עם פלוטו (מס. 2) יצאתי לפגישה העיוורת.... עם "פלוטו".הגעתי למעלה ה-17 בבית מס. 6 , על המעלה סומן חץ ימינה: "לרגל שיפוצים הכנס דרך מעלה מס.27" מסביבי היה הכל שומם, ממול היתה דלת מפח חלוד, פתחתי את הדלת קלות, מהססת אם אני בכיוון הנכון, לא היה לי מושג, אך משהו בתוכי אמר לי להמשיך בכוון הזה....
הובלתי דרך מסדרון אין סופי שהתפתל כמו נחש ארוך וארסי והוביל לפתחה של מערה. נבהלתי! הבנתי שטעיתי.הסתובבתי כדי לצאת חזרה ואז שמעתי קול מהדהד: "הגעת למקום הנכון" "איפה אני?" "תיכף תדעי" "למה כל כך חשוך פה?" "כי אין צורך לראות כרגע שום דבר" "מי אתה?" "זה לא ממש משנה" "למה?" "אני לא באמת חשוב" "אז מה אתה עושה פה?" "שלחו אותי כדי להדריך אותך" "להדריך אותי לאן? למה?" "להדריך אותך אל עצמך...." "כאן, בחושך הזה? אני הרי לא רואה כלום!" "בשלב זה אין צורך שתראי דבר בדרך בה את רגילה לראות" "סליחה?" "בשלב זה חיוני מאוד שתעצמי את העיניים ותרגעי, את מאוד מבוהלת כרגע!"
אין לי מושג כיצד נקלעתי למצב המביך הזה ואיך נתתי לעצמי להכנע לו... אבל היה משהו במצב הזה יותר חזק ממני, כאילו קפאתי על מקומי ובמקום לרוץ ולברוח משם כל עוד נפשי בי, פשוט נכנעתי להנחיה פנימית שרמזה לי להשאר.... להרגע...ולהתמסר.....
נשארתי. אך להירגע – לא הצלחתי, חשתי בתוכי כמו לבה של געש חסר מנוח שרוצה להתפרץ אך לא מצליח.... "תתמסרי" שוב הדהד קולו "תתמסרי"... התמסרתי. עצמתי את עיניי, בלאו הכי לא יכולתי לראות כלום סביבי, לקחתי כמה נשימות עמוקות ומתוקות שמלאו את כל גופי ברוגע ממכר בלי לחכות ולצפות לכלום, פשוט רק לחוש את הנשימות...
...לאט לאט החלו לצוץ דמויות שהלכו והתרבו מולי, חלקן עמדו עם הגב אלי, חלקן עם הפנים. את אילו עם הפנים זיהיתי, אילו היו דמויות של אנשים שהכרתי מחיי, מתקופות שונות, אילו שליוו אותי דרך חוויות, מסעות, התנסויות שונות אבל את חלקן, אלו עם הגב אלי לא יכולתי לזהות כלל...
לא הבנתי....?....?.....?....
"לא צריך להבין כל דבר" שוב פלוטו קורא כל שבריר של מחשבה בי, "תשחררי את הראש! תני לכל המחשבות שמתרוצצות אצלך ללא הרף ומחפשות את ההיגיון כל הזמן, מנוחה!" "אז איך אני אבין?" "לא צריך להבין כל דבר, את לא מבינה שהצורך להבין כל דבר זה סוג של שליטה?" "אז...א..ז... אא...זזז... מה אתה אומר לי בעצם? מה אני צריכה לעשות?" "זה בדיוק העיניין: כלום! תיהיי בכלום!" "אבל בכלום הזה, אין בו "כלום", איך אפשר להיות בכלום?" "הכלום הזה הוא "הכל", עד שלא תיהיי לא תדעי" "ומה עם הרצונות שלי, השאיפות שלי, הדברים שעוד לא הספקתי לעשות....?" "תוותרי עליהם" "מה?!!!" "תוותרי עליהם" "למה?" "כי הם לא באמת חשובים" "אז מה כן חשוב?" "הדרך, הדרך כרגע יותר חשובה מהמטרה" "אבל הדרך חשוכה, וחוץ מזה בלי מטרה איך אדע לאן להגיע?" "תגיעי בלי מטרה, תגיעי לאן ש"הכלום" הזה יקח אותך ותראי בעצמך לאן זה מוביל...."
כל השיחה הזאת נעשתה בעודי עדיין עם עיניים עצומות לרווחה, הדמויות המוכרות והלא מוכרות עדיין נכחו סביבי, הן עמדו בהתקהלות בחלל החשוך ואט אט זזו לשני הצדדים כמו פילסו שביל באמצע החלל שהוביל לדמות נוספת שנכחה בקצה "השביל" המפולס.זו היתה דמות של אישה שישבה על כיסא וגבה מופנה אלי. היא נראתה רחוקה ובלתי מושגת...גבה היה חשוף לחלוטין, הוא היה ארוך, חלק וזקוף, שיערה היה שחור ואסוף מאחור לפקעת. היא היתה מסתורית לחלוטין, קיוותי שתסתובב אלי...אך היא לא הסתובבה.
מי זאת הדמות הזאת? מה היא עושה כאן בכלל? סקרנותי לא נתנה לי מנוח... התחלתי לפסוע לקראת ... "עיצרי!" הדהד פלוטו בתקיפות "את עדיין לא יכולה לגשת אליה!" קפאתי על מקומי "למה? מה קורה פה???!!!!! ממתי אתה מחליט בשבילי מתי ולמי לגשת?" "תתמסרי!" עדיין לא הבנתי כלום....ידעתי שמשהו עומד להתרחש....
(ההמשך יבוא)
* פוסט זה הינו קטע מספר שמתועד לצאת לאור |