גיורא ואני ירדנו מהבית שלנו ברחוב הפלמ"ח לכיוון רחל אמנו, והגענו למגרש. זה היה בכיתה ב' או כיתה ג'. אולי בד'? זה היה ביום שלישי, משחק אמצע שבוע, בשעת אחר צהריים. אני זוכר שהשערים היו פתוחים, כנראה בגלל שהיה זה משחק בסיבוב המוקדם של הגביע, נגד קבוצה נמוכה בשתי ליגות לפחות.
אלי בן-רימוז'. מגיורא למדתי להכין מחברות של תיעוד הליגה. כל יום ראשון הייתי עוזר לו לגזור את הידיעות על המשחק שהיה, ומתבונן בו כיצד הוא מדביק בדבק פלסטי או בסלוטייפ את הטבלאות ורושם בכתב ידו היפה את התוצאות של יתר משחקי המחזור. מבחינה זו גיורא דמה לאבא שלנו, שהיה המתמטיקאי הקלאסי שגוזר ושומר, מסדר ומארגן, עסוק בסטטיסטיקות שונות ובכל מיני חישובים. בבית הספר גיליתי שחברי הקרוב אורון אוהד את הפועל גם הוא, ויחד היינו הולכים לראות משחקים. לא באופן קבוע, אבל משתדלים ללכת לחשובים, וכמובן לדרבים נגד בית"ר השנואה. בכל מוצאי-שבת אצל עמי, חברי השכן מלמעלה, היינו יושבים מרותקים מול "מבט ספורט" (לנו עוד לא הייתה טלוויזיה), ובכיתה הייתי מתווכח עם אוהדי בית"ר, שהייתה אז קבוצה חלשה, וממאיר הבית"רי ממש פחדתי, אבל מתגאה שכל העיתונים מגדירים את הפועל כקבוצה "טכנית" (מה זה בעצם אמר? לא חושב שלגמרי הבנתי). את הרכב הקבוצה על כל מחליפיה הייתי מדקלם גם מתוך שינה. נחום תא-שמע תמיד השחקן ההוגן, בנדה מלך השערים, סינגל הקשר המבריק ותורג'מן החלוץ המפתיע, בוזגלו ששרף על הקווים, ומלך ההגנה – עלי עותמן, שהיה עבורי תמיד דמות מרשימה, והיו גם בראשי ואלקובי, אזולאי ומרילי, ושלמה מהטבי שכולם צעקו לו "חרסינה בסלון" כי השמועה אמרה שכך הוא עשה בביתו, והשוער המחליף הנצחי, יהודה תובל, ששנים אחר-כך נהרג במלחמת לבנון (לא אשכח את הדמעות שהחלו לזלוג לי בתחילת 1985 כשקראתי את הידיעה על כך בעיתון בשגרירות ישראל בקטמנדו) – כולם היו גיבוריי, לטוב ולרע.
מי ניצח בדרבי? מי מלך השערים? מי?!
כמו שאבא המשיך את אוסף המטבעות של גיורא, כך המשכתי אני את מסורת הכנת מחברות הליגה, עד שכבר נמאס לי, ובזמן הצבא כבר נגמר לי להופיע למגרש, בעיקר כשקטמון נסגר ואח"כ נהרס, ומגרש ימק"א השנוא נהפך למגרש הביתי החדש. אחר-כך כבר נהפכתי לאוהד מרחוק, אבל תמיד בהתרגשות מסוימת בזמן שפותח את הרדיו או העיתון, לימים כבר מורגל לחפש בקטן, בחלק התחתון. וככה עד היום. גזור ושמור... כנראה הפעם היחידה שהפועל הייתה בראש הטבלה |
תגובות (11)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין כל נגיעה לכדורגל
וגם לא אוהבת אותו
אך את הפוסט הזה,
אני מאוד אוהבת.
למהטבי צעקו "חרסינה בסלון" כי השמועה אמרה שזו הייתה אחת הדרישות שלו בחוזה.
אחחח איפה הימים.
ועל בראשי אמרו שהוא לא נוגח כדי לא לקלקל את התסרוקת :))
אכן, מי ידע שממש באותם רגעים שבהם אנו חוגגים את עליונותינו מאמן הנערים מעיף סטירה לאיזה ילד בן 16 ששמו אורי מלמיליאן שנעלב ועובר לשחק אצל היריבה העירונית.
ולא נסיים בלי קריאת הקרב המסורתית
אחת-שתיים-שלוש-אלי בן-רימוז' ! (כמעט חרוז נו. אל תהיו קשים)
היי גילי אולי תעשה גם על זה סרט?
חומר למחשבה