כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הפעם הראשונה שהלכתי לראות משחק. או: כיצד נהייתי אוהד הפועל ירושלים?

    11 תגובות   יום שלישי, 13/9/11, 16:40

    גיורא ואני ירדנו מהבית שלנו ברחוב הפלמ"ח לכיוון רחל אמנו, והגענו למגרש. זה היה בכיתה ב' או כיתה ג'. אולי בד'? זה היה ביום שלישי, משחק אמצע שבוע, בשעת אחר צהריים. אני זוכר שהשערים היו פתוחים, כנראה בגלל שהיה זה משחק בסיבוב המוקדם של הגביע, נגד קבוצה נמוכה בשתי ליגות לפחות.

    נכנסנו למגרש. גיורא הוביל אותנו אל עבר מיני טריבונה שמאחורי שער היריבים, למרות שהטריבונה הגדולה הייתה די ריקה. כאילו שהרגיש, שזה המקום הנכון להיות בו.

    ואז, במובן מסוים, השתנו חיי.

    אני כמעט בטוח שהמשחק היה נגד ראש העין (ואולי קריית שמונה?). אבל מה שאני זוכר בוודאות זה את תוצאת המשחק: 18:1.

    שמונה עשרה אחת לטובת הפועל ירושלים. איזה קונצרט ואיזו קבוצת ענקים זכיתי לראות! והמחשבה: בעוד כמה קונצרטים רבים כאלה אזכה לצפות!

    כוכב המשחק ומאותו רגע גיבור חיי היה אחד גבוה עם מין הליכה-ריצה משונה ושיער ארוך: אלי בן-רימוז', חלוץ קבוצת הפועל ירושלים, מעתה הקבוצה אותה אני אוהד ואחריה מאז אני זוחל, באש ובמים.

    לימים, ובדיעבד, אני מבין כמה התאכזר אליי הגורל –
    .

    ''
    הקלף הכי שווה

    אלי בן-רימוז'.

    הוא עשה כל מה שרק רצה. בשלב מסוים זה כבר נהפך למסכת התעללות בשוער ובשחקני ההגנה האומללים. אני זוכר בבירור שבאחד השערים עבר את השוער ונעמד על הקו כשהרגל שלו על הכדור, מחכה שמישהו יבוא להפריע לו – רק כדי לגלגל את הכדור בנחת פנימה. אני זוכר שבהתקפה אחרת הוא עבר את כולם, הגיע לקו השער ואז נמרח על החול ודחף קלות את הכדור פנימה עם הראש, כדי שיירשם לו שער בנגיחה. אני זוכר גם מסירות לשחקנים אדומים נוספים, שאת שמותיהם לא ניסיתי כלל לזכור – העיקר היה לא לפספס אף תנועה של אותו אלי בן-רימוז'.

    בפרספקטיבה אחורנית – קוללתי. נכון, זכיתי לשנתיים-שלוש של מעט עדנה, כשקבוצת הפועל ירושלים שיחקה כדורגל יפה, הייתה לקבוצת מרכז טבלה ואף לפעמים בחלק העליון של הטבלה. בשנת 1973 כשהייתי בכיתה ו' היא אף הייתה הקבוצה הירושלמית הראשונה שזכתה בגביע המדינה. ומאז –

    ''

    מגיורא למדתי להכין מחברות של תיעוד הליגה. כל יום ראשון הייתי עוזר לו לגזור את הידיעות על המשחק שהיה, ומתבונן בו כיצד הוא מדביק בדבק פלסטי או בסלוטייפ את הטבלאות ורושם בכתב ידו היפה את התוצאות של יתר משחקי המחזור. מבחינה זו גיורא דמה לאבא שלנו, שהיה המתמטיקאי הקלאסי שגוזר ושומר, מסדר ומארגן, עסוק בסטטיסטיקות שונות ובכל מיני חישובים.

    בבית הספר גיליתי שחברי הקרוב אורון אוהד את הפועל גם הוא, ויחד היינו הולכים לראות משחקים. לא באופן קבוע, אבל משתדלים ללכת לחשובים, וכמובן לדרבים נגד בית"ר השנואה. בכל מוצאי-שבת אצל עמי, חברי השכן מלמעלה, היינו יושבים מרותקים מול "מבט ספורט" (לנו עוד לא הייתה טלוויזיה), ובכיתה הייתי מתווכח עם אוהדי בית"ר, שהייתה אז קבוצה חלשה, וממאיר הבית"רי ממש פחדתי, אבל מתגאה שכל העיתונים מגדירים את הפועל כקבוצה "טכנית" (מה זה בעצם אמר? לא חושב שלגמרי הבנתי). את הרכב הקבוצה על כל מחליפיה הייתי מדקלם גם מתוך שינה. נחום תא-שמע תמיד השחקן ההוגן, בנדה מלך השערים, סינגל הקשר המבריק ותורג'מן החלוץ המפתיע, בוזגלו ששרף על הקווים, ומלך ההגנה – עלי עותמן, שהיה עבורי תמיד דמות מרשימה, והיו גם בראשי ואלקובי, אזולאי ומרילי, ושלמה מהטבי שכולם צעקו לו "חרסינה בסלון" כי השמועה אמרה שכך הוא עשה בביתו, והשוער המחליף הנצחי, יהודה תובל, ששנים אחר-כך נהרג במלחמת לבנון (לא אשכח את הדמעות שהחלו לזלוג לי בתחילת 1985 כשקראתי את הידיעה על כך בעיתון בשגרירות ישראל בקטמנדו) – כולם היו גיבוריי, לטוב ולרע.

    ''

    מי ניצח בדרבי? מי מלך השערים? מי?!


    רק בתיכון, כשגיורא כבר לא היה, נכנסתי למין מאניה, שאסור לי להפסיד אף משחק בית, דווקא בשנים בהם הפועל החלה להידרדר והמשחק נהיה מכוער. למשחקי חוץ לא הלכתי, לא הייתי מהשרופים האלה, ולמשחקי הדרבי בימק"א פחדתי להגיע, אבל במשחקי הבית בקטמון הייתי נוכח וצועק, מקלל ושר, יחד עם משה ויוסי ונוספים שלא הכרתי בשמותיהם אבל ישבנו יחד ובסמוך, תמיד מריעים לאוהד אלישע השרוף.

    ''

    כמו שאבא המשיך את אוסף המטבעות של גיורא, כך המשכתי אני את מסורת הכנת מחברות הליגה, עד שכבר נמאס לי, ובזמן הצבא כבר נגמר לי להופיע למגרש, בעיקר כשקטמון נסגר ואח"כ נהרס, ומגרש ימק"א השנוא נהפך למגרש הביתי החדש. אחר-כך כבר נהפכתי לאוהד מרחוק, אבל תמיד בהתרגשות מסוימת בזמן שפותח את הרדיו או העיתון, לימים כבר מורגל לחפש בקטן, בחלק התחתון.

    וככה עד היום.
    ויאללה הפועל קטמון!

    ''

    גזור ושמור... כנראה הפעם היחידה שהפועל הייתה בראש הטבלה
    (כשהליגה הלאומית הייתה ליגת העל)

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/11/12 12:56:
      לי ולידידי מנוער שוקי קרמר יש הרבה שעות בן רימוז׳. אני כדי להיות במחיצתם של גיבורי ירושלים הייתי מוכן לעשות הכל. מכיון שניחנתי ביכולת חיקוי עוזי ברעם היה מביא אותי לאליפות הקבוצה ואז הייתי עושה חיקוי של גולדה מאיר אומרת לעלי עותמן ״ הייתי מזועזעתתת״ במשחק אחד, בן רימוז׳ עבר את כל ההגנה ואז במקום לבעוט לשער הוא חיכה עד שתורג׳מן יגיע ואז מסר לו ותורג׳י הבקיע. קרמר, שישב על ידי, הגיב בזעקה ספק בבכי: ״איזה נשמה״.
        12/11/12 18:17:
      עכשיו קח עוד 10 שנים אחורה ותחשוב מה עבר עלינו!! התחלנו בימק"א, במשחקי בוקר, עברנו לקטמון שהיה מין בלומפילד ירושלמי, וכמוך, הערצנו אותם. עד היום, כשאני יוצא להליכה לאורך פסי הרכבת, אני רואה את עלי עותמן והילדים ורק הבושה מונעת ממני לבקש ממנו חתימה. ועכשיו קטמון... פתיטי. איזה פוסט נהדר.
        19/7/12 22:21:

      אין כל נגיעה לכדורגל

      וגם לא אוהבת אותו

      אך את הפוסט הזה,

      אני מאוד אוהבת.

        14/9/11 11:31:
      גרתי בשיירות (מקביל לפלמ"ח). הפעם הראשונה במשחק הייתה עם אבי בגיל 7 אולי 8, שהסכים לקחת אותי למרות שהיה בית"רי. בן רימוז' גיבור ילדותי, פעם ראיתי אותו קונה קופסאת סיגריות בקיוסק הסמוך למגרש, לא ידעתי אז כמה לא ספורטיבי הדבר, הערצתי אותו. פעם אוהד הפועל ירושלים תמיד אוהד הפועל ירושלים. מוזמן לבקר, גם היום גר סמוך מאד למגרש ההיסטורי- קטמון
        14/9/11 10:59:
      מהטבי היה "חרסינה בסלון " כי סיפרו שכשהוא ראה את החרסינה החדשה באמבטיה של בן רימוז' הוא שם אותו דבר בסלון ומהטבי גם אחראי להמצאת התרגיל שבו מרימים ידיים כאילו לתפוס את הכדור ואז השחקן היריב חושב שהיתה שריקה ונעמד ומהטבי פותח את הידיים ומניח לכדור ליפול לו לרגליים בחיי שראיתי ילדים ירושלמים עודים את אותו דבר בשכונה שנים אחרי במהטבי הפך לאנקדוטה בחידונים על כדורגל
        14/9/11 10:58:
      מה שאני זוכר מאותם שנים זה את השוער פוזלנסקי. זוכר אותו?
        14/9/11 10:40:

      למהטבי צעקו "חרסינה בסלון" כי השמועה אמרה שזו הייתה אחת הדרישות שלו בחוזה.

       

      אחחח איפה הימים.

       

      ועל בראשי אמרו שהוא לא נוגח כדי לא לקלקל את התסרוקת :))

       

      אכן, מי ידע שממש באותם רגעים שבהם אנו חוגגים את עליונותינו מאמן הנערים מעיף סטירה לאיזה ילד בן 16 ששמו אורי מלמיליאן שנעלב ועובר לשחק אצל היריבה העירונית.

       

      ולא נסיים בלי קריאת הקרב המסורתית

       

      אחת-שתיים-שלוש-אלי בן-רימוז' ! (כמעט חרוז נו. אל תהיו קשים)

        14/9/11 10:29:

      היי גילי אולי תעשה גם על זה סרט?

      חומר למחשבה חיוך

        14/9/11 09:52:

      צטט: eyal brami 2011-09-14 08:12:35

      יפה גילי לכל אחד מאיתנו יש זיכרונות ילדות ודברים קטנים שמעניינים אותנו . אגב כעת לירושלים יש קבוצה חדשה מנוהלת ע"י האוהדים אתה עוקב ?

      תודה אייל! לצערי מאוד קשה לעקוב אחר הפועל קטמון, הסיקור של הליגות הנמוכות לא עקבי, ובעיקר קשה כשאני כבר לא ירושלמי. אבל משתדל, מאוד...

       

        14/9/11 08:12:
      יפה גילי לכל אחד מאיתנו יש זיכרונות ילדות ודברים קטנים שמעניינים אותנו . אגב כעת לירושלים יש קבוצה חדשה מנוהלת ע"י האוהדים אתה עוקב ?
        13/9/11 22:06:
      נסה להסביר למשהוא את התחושה בפרטים האלה ברקמה האנושית הזאת שלך בין גיורא שלך בין אבא בטח גם אמא שלך עם החברים אלו שהיו שם בתקופה הזאת ברגע הזה,כל פעם מחדש נדבח אחר, כזה שלא סיפרת,אבל הרגשתי בתוכך, ןאלו שבנישמתך,יקראו את זה שאתה מספר,אפילו שלא היו שם,ירגישו ,כי הם אתך עכשיו, חייבת אני לחזור לקרית יובל רגע לפני ששלחת אותי לפוקרה, נקודת פתיחה של הבנה,אחרכך גם אני הייתי צריכה לשוטט במחוזות האלה,שאין להן תשובה, אהבה