הפעם הראשונה שהלכתי לראות משחק. או: כיצד נהייתי אוהד הפועל ירושלים?

11 תגובות   יום שלישי, 13/9/11, 16:40

גיורא ואני ירדנו מהבית שלנו ברחוב הפלמ"ח לכיוון רחל אמנו, והגענו למגרש. זה היה בכיתה ב' או כיתה ג'. אולי בד'? זה היה ביום שלישי, משחק אמצע שבוע, בשעת אחר צהריים. אני זוכר שהשערים היו פתוחים, כנראה בגלל שהיה זה משחק בסיבוב המוקדם של הגביע, נגד קבוצה נמוכה בשתי ליגות לפחות.

נכנסנו למגרש. גיורא הוביל אותנו אל עבר מיני טריבונה שמאחורי שער היריבים, למרות שהטריבונה הגדולה הייתה די ריקה. כאילו שהרגיש, שזה המקום הנכון להיות בו.

ואז, במובן מסוים, השתנו חיי.

אני כמעט בטוח שהמשחק היה נגד ראש העין (ואולי קריית שמונה?). אבל מה שאני זוכר בוודאות זה את תוצאת המשחק: 18:1.

שמונה עשרה אחת לטובת הפועל ירושלים. איזה קונצרט ואיזו קבוצת ענקים זכיתי לראות! והמחשבה: בעוד כמה קונצרטים רבים כאלה אזכה לצפות!

כוכב המשחק ומאותו רגע גיבור חיי היה אחד גבוה עם מין הליכה-ריצה משונה ושיער ארוך: אלי בן-רימוז', חלוץ קבוצת הפועל ירושלים, מעתה הקבוצה אותה אני אוהד ואחריה מאז אני זוחל, באש ובמים.

לימים, ובדיעבד, אני מבין כמה התאכזר אליי הגורל –
.

''
הקלף הכי שווה

אלי בן-רימוז'.

הוא עשה כל מה שרק רצה. בשלב מסוים זה כבר נהפך למסכת התעללות בשוער ובשחקני ההגנה האומללים. אני זוכר בבירור שבאחד השערים עבר את השוער ונעמד על הקו כשהרגל שלו על הכדור, מחכה שמישהו יבוא להפריע לו – רק כדי לגלגל את הכדור בנחת פנימה. אני זוכר שבהתקפה אחרת הוא עבר את כולם, הגיע לקו השער ואז נמרח על החול ודחף קלות את הכדור פנימה עם הראש, כדי שיירשם לו שער בנגיחה. אני זוכר גם מסירות לשחקנים אדומים נוספים, שאת שמותיהם לא ניסיתי כלל לזכור – העיקר היה לא לפספס אף תנועה של אותו אלי בן-רימוז'.

בפרספקטיבה אחורנית – קוללתי. נכון, זכיתי לשנתיים-שלוש של מעט עדנה, כשקבוצת הפועל ירושלים שיחקה כדורגל יפה, הייתה לקבוצת מרכז טבלה ואף לפעמים בחלק העליון של הטבלה. בשנת 1973 כשהייתי בכיתה ו' היא אף הייתה הקבוצה הירושלמית הראשונה שזכתה בגביע המדינה. ומאז –

''

מגיורא למדתי להכין מחברות של תיעוד הליגה. כל יום ראשון הייתי עוזר לו לגזור את הידיעות על המשחק שהיה, ומתבונן בו כיצד הוא מדביק בדבק פלסטי או בסלוטייפ את הטבלאות ורושם בכתב ידו היפה את התוצאות של יתר משחקי המחזור. מבחינה זו גיורא דמה לאבא שלנו, שהיה המתמטיקאי הקלאסי שגוזר ושומר, מסדר ומארגן, עסוק בסטטיסטיקות שונות ובכל מיני חישובים.

בבית הספר גיליתי שחברי הקרוב אורון אוהד את הפועל גם הוא, ויחד היינו הולכים לראות משחקים. לא באופן קבוע, אבל משתדלים ללכת לחשובים, וכמובן לדרבים נגד בית"ר השנואה. בכל מוצאי-שבת אצל עמי, חברי השכן מלמעלה, היינו יושבים מרותקים מול "מבט ספורט" (לנו עוד לא הייתה טלוויזיה), ובכיתה הייתי מתווכח עם אוהדי בית"ר, שהייתה אז קבוצה חלשה, וממאיר הבית"רי ממש פחדתי, אבל מתגאה שכל העיתונים מגדירים את הפועל כקבוצה "טכנית" (מה זה בעצם אמר? לא חושב שלגמרי הבנתי). את הרכב הקבוצה על כל מחליפיה הייתי מדקלם גם מתוך שינה. נחום תא-שמע תמיד השחקן ההוגן, בנדה מלך השערים, סינגל הקשר המבריק ותורג'מן החלוץ המפתיע, בוזגלו ששרף על הקווים, ומלך ההגנה – עלי עותמן, שהיה עבורי תמיד דמות מרשימה, והיו גם בראשי ואלקובי, אזולאי ומרילי, ושלמה מהטבי שכולם צעקו לו "חרסינה בסלון" כי השמועה אמרה שכך הוא עשה בביתו, והשוער המחליף הנצחי, יהודה תובל, ששנים אחר-כך נהרג במלחמת לבנון (לא אשכח את הדמעות שהחלו לזלוג לי בתחילת 1985 כשקראתי את הידיעה על כך בעיתון בשגרירות ישראל בקטמנדו) – כולם היו גיבוריי, לטוב ולרע.

''

מי ניצח בדרבי? מי מלך השערים? מי?!


רק בתיכון, כשגיורא כבר לא היה, נכנסתי למין מאניה, שאסור לי להפסיד אף משחק בית, דווקא בשנים בהם הפועל החלה להידרדר והמשחק נהיה מכוער. למשחקי חוץ לא הלכתי, לא הייתי מהשרופים האלה, ולמשחקי הדרבי בימק"א פחדתי להגיע, אבל במשחקי הבית בקטמון הייתי נוכח וצועק, מקלל ושר, יחד עם משה ויוסי ונוספים שלא הכרתי בשמותיהם אבל ישבנו יחד ובסמוך, תמיד מריעים לאוהד אלישע השרוף.

''

כמו שאבא המשיך את אוסף המטבעות של גיורא, כך המשכתי אני את מסורת הכנת מחברות הליגה, עד שכבר נמאס לי, ובזמן הצבא כבר נגמר לי להופיע למגרש, בעיקר כשקטמון נסגר ואח"כ נהרס, ומגרש ימק"א השנוא נהפך למגרש הביתי החדש. אחר-כך כבר נהפכתי לאוהד מרחוק, אבל תמיד בהתרגשות מסוימת בזמן שפותח את הרדיו או העיתון, לימים כבר מורגל לחפש בקטן, בחלק התחתון.

וככה עד היום.
ויאללה הפועל קטמון!

''

גזור ושמור... כנראה הפעם היחידה שהפועל הייתה בראש הטבלה
(כשהליגה הלאומית הייתה ליגת העל)

דרג את התוכן: