גיורא ואני ירדנו מהבית שלנו ברחוב הפלמ"ח לכיוון רחל אמנו, והגענו למגרש. זה היה בכיתה ב' או כיתה ג'. אולי בד'? זה היה ביום שלישי, משחק אמצע שבוע, בשעת אחר צהריים. אני זוכר שהשערים היו פתוחים, כנראה בגלל שהיה זה משחק בסיבוב המוקדם של הגביע, נגד קבוצה נמוכה בשתי ליגות לפחות.

נכנסנו למגרש. גיורא הוביל אותנו אל עבר מיני טריבונה שמאחורי שער היריבים, למרות שהטריבונה הגדולה הייתה די ריקה. כאילו שהרגיש, שזה המקום הנכון להיות בו.

ואז, במובן מסוים, השתנו חיי.

אני כמעט בטוח שהמשחק היה נגד ראש העין (ואולי קריית שמונה?). אבל מה שאני זוכר בוודאות זה את תוצאת המשחק: 18:1.

שמונה עשרה אחת לטובת הפועל ירושלים. איזה קונצרט ואיזו קבוצת ענקים זכיתי לראות! והמחשבה: בעוד כמה קונצרטים רבים כאלה אזכה לצפות!

כוכב המשחק ומאותו רגע גיבור חיי היה אחד גבוה עם מין הליכה-ריצה משונה ושיער ארוך: אלי בן-רימוז', חלוץ קבוצת הפועל ירושלים, מעתה הקבוצה אותה אני אוהד ואחריה מאז אני זוחל, באש ובמים.

לימים, ובדיעבד, אני מבין כמה התאכזר אליי הגורל –
.

אלי בן-רימוז'.

הוא עשה כל מה שרק רצה. בשלב מסוים זה כבר נהפך למסכת התעללות בשוער ובשחקני ההגנה האומללים. אני זוכר בבירור שבאחד השערים עבר את השוער ונעמד על הקו כשהרגל שלו על הכדור, מחכה שמישהו יבוא להפריע לו – רק כדי לגלגל את הכדור בנחת פנימה. אני זוכר שבהתקפה אחרת הוא עבר את כולם, הגיע לקו השער ואז נמרח על החול ודחף קלות את הכדור פנימה עם הראש, כדי שיירשם לו שער בנגיחה. אני זוכר גם מסירות לשחקנים אדומים נוספים, שאת שמותיהם לא ניסיתי כלל לזכור – העיקר היה לא לפספס אף תנועה של אותו אלי בן-רימוז'.

בפרספקטיבה אחורנית – קוללתי. נכון, זכיתי לשנתיים-שלוש של מעט עדנה, כשקבוצת הפועל ירושלים שיחקה כדורגל יפה, הייתה לקבוצת מרכז טבלה ואף לפעמים בחלק העליון של הטבלה. בשנת 1973 כשהייתי בכיתה ו' היא אף הייתה הקבוצה הירושלמית הראשונה שזכתה בגביע המדינה. ומאז –

מי ניצח בדרבי? מי מלך השערים? מי?!

רק בתיכון, כשגיורא כבר לא היה, נכנסתי למין מאניה, שאסור לי להפסיד אף משחק בית, דווקא בשנים בהם הפועל החלה להידרדר והמשחק נהיה מכוער. למשחקי חוץ לא הלכתי, לא הייתי מהשרופים האלה, ולמשחקי הדרבי בימק"א פחדתי להגיע, אבל במשחקי הבית בקטמון הייתי נוכח וצועק, מקלל ושר, יחד עם משה ויוסי ונוספים שלא הכרתי בשמותיהם אבל ישבנו יחד ובסמוך, תמיד מריעים לאוהד אלישע השרוף.

וככה עד היום.
ויאללה הפועל קטמון!

גזור ושמור... כנראה הפעם היחידה שהפועל הייתה בראש הטבלה
(כשהליגה הלאומית הייתה ליגת העל)