בחוץ יש כלב,
והוא נובח,
הב הב.

אין לו אוכל ושתייה,
הוא רעב מדאגה.

רוב הזמן 

הוא רק נובח נביחות סרק
על השכנה התמימה.

הוא אינו יודע את התשובה. 

הוא רק יודע לנבוח, 
כשיש צרות ובעיות.

בחוץ יש כלב, 
והוא נובח,
הב הב,

האם זה סימן למלחמה?

מי יודע?

ואם הוא לא נובח,
האם זה המקום לדאגה? 

בחוץ יש כלב. 

בספק מבוית,
בספק פראי. 
את מי הוא משרת,
ולאיזו מטרה?

יהיו כאלה שיגידו
בתמימות לכאורה,
לשמירה.
.
ואני שואל,

מפני מה?

קריצת עין שובבה.  

בחוץ יש הצגה,
הכלב הוא התפאורה.
אין בו מטרה,

הוא בסך הכול רק כלב,
והכלב קשור למלונה.

כך הוא חי לו
שעות כל יום, 

על 3 מטר מרובע.

חיי כלב. 
זוועה. 

והרצועה אצל האדם,
בה הוא קושר את הכלב,
כלבו שלו.
כאשר הוא יוצא מפתח ביתו, 
לוקח לטיול את 

כלבו שלו.

זה קשור עם זה.
מי מוביל את מי
ולאן
בתוך מהומת החיים?
זו השאלה.
כך הם קשורים להם שנים.

בבית יש כלב.

האם הוא נובח? 
האם הוא היה אומר תודה?
בעבור זה שהוא בבית
ולא במלונה?

והאדם הוא זה שרוב הזמן רק צורח,

על הכלב,
הנאמן,

הנאלם.

והכלב אינו נובח,
הוא רועד בשקט,מפחד.

הוא אינו יודע את התשובה,
הוא בסך הכול רק כלב נחמד,
עם פרצוף נחמד של כלב נחייה.
יש לו שם תואר על 
הרצועה 
חביב השכונה.

בחוץ יש כלב, 
והוא נובח 
הב הב.

ואני בתוך הבית מרגיש 
בחילה.

אני מביט בטלויזיה,
מהמציאות אני 
מזועזע .

ולי אין ברירה.
אלא להשלים עם המצב
הבלתי נסבל הזה.

אני שואל את עצמי,

אולי זה אני הכלב 
שבתוך התפאורה? 
(בתוך המלונה?) 

ל י אין את התשובה,

אני, בסך הכול 
הנציג של השאלה,
של השירה.

בחוץ יש כלב.

(מפחיד נורא)

והוא נושך.
גרררר
לא נראה לי שפניו לשלום.

זה אני שנמלט ממנו 
בבעתה,
אל תוך המלונה.

חיים על רצועת זמן ,

אני, 
והכלב יחד 

בפחד.