נירה בן חור - רטרוספקטיבה בין מופשט לפיגורטיבי, התכתבות עם מרגו. ההתכתבות של נירה בן חור עם מרגו נמשכת למעלה מ 40 שנה. הרומן הרוחני אינטלקטואלי החל ב 1970 ונמשך עד היום. על כך מעידה האמנית: "בשנת 1970 התחלתי ללמוד ציור בבית- ספר קטן שהיה ממוקם בבניין ישן קטן ונמוך בתחנה המרכזית הישנה של ת"א, שנשא את השם "בית הספר הגבוה לציור" ... "שם פגשתי, את המורה, המנהל, המזכיר ואב הבית אריה מרגושילסקי, המתואר בדבריה כאיש קטן עם שיער לבן ועם תספורת בנגוריונית, תמיד מתרוצץ במרץ בין התלמידים ומנסה להחדיר בהם את אהבתו הגדולה לציור."
בגילוי נאות אציין, אני מכיר היטב את האיש והפדגוג ואת המתודולוגיה בתפישת עולמו. בין השנים 1975 ל 1979 למדתי אצל פרופסור מרגושילסגי ומשנת 1980 עד 1993 לימדתי בקלישר ציור ורישום. איש בעל שיעור קומה וקריזמה שהכניסה רוח יצירתית בתלמידיו. פדגוג עם ידע רחב ויכולת אמנותית אדירה המלווה באלף פנים של הלכי רוח משתנים... התלמידים חוו את המטוטלת שנעה מתחתית הקרקעית ועד מרום....מספרת האמנית, " עד היום כשכבר חלפו להם למעלה מארבעים שנה, מהדהדת אישיותו ונזכרת בדבריו בכל עת שאני עומדת מול קן הציור, אני יכולה להרגיש את נוכחותו מאחרי כתפי, עם החיוך האבהי וההומור המרכך וברגעים מיוחדים אפילו לחוש את היד הרכה המנחמת על הכתף." איש אשכולות שהשאיר את חותמו על כל תלמיד ששרד את תקופת לימודיו. תורתו הבסיסית והערכית נשענה על תהליכי התבוננות וחיפוש פנימי וחיצוני כנים ועמוקים ועם התפישה שאמנות היא תהליך ותודעה של גילוי מעבר לזמן או למקום... ובמילים פשוטות, מעבר לאופנה. מתודולוגיה שהרכיבה את תכנית הלימודים ונשענה על הקניית כלים להבנת הנטורליזם באמצעות שפת הפרספקטיבה ובהמשך טיפוח תהליכים דיאלקטיים של בנייה, הריסה, והרכבה מחדש ליצירת אמנות. כל אלה בתוספת מחקר וידע מרחיב בתיאוריה והיסטוריה של האמנות.
משפט שנהג להשמיע מרגושילסקי, כשעוזבים את הציור ליום אחד הוא מתרחק מאיתנו בשבוע...גישתו היתה קנאית וטוטלית, כמעט דתית, כמו הדרישה ל"הגית בו יומם וליל"...ציוריה של נירה בן חור מייצגות היטב את תורת מרגושילסקי – כתב יד אישי, תואם בין הפשטה לקונקרטיות המגיעים אלינו כערכי קו, כתם, חומר וצבע. הדיאלקטיקה ביצירותיה נשענת על בנייה/הריסה, פירוק והרכבה וחיפש אחר יסוד תמציתי. תנועה, אור עקבות וסימנים רבים נערמים לרב שכבתיות והקריאה בהן הופכת לארכיאולוגית וגרפולוגית גם יחד. ארכיאולוגית מבחינת עומק החיפוש בשכבות הרבות וגרפולוגית ככתב אישי וכמקום פרטי וייחודיות ועם התקווה ליצירת ארכיטיפ קולקטיבי, כפי שהוא מוכר בפסיכולוגיה של יונג, כלומר, כדימוי קדום ומשותף לבני אדם, מעין יסוד ראשוני המרכיב תת-מודע קולקטיבי... דרכו היא מגלה כל פעם מחדש את עצמה ואת עוצמות רוח האדם. עבודה סיזיפית מחד ומבחינה תמאטית היא נגזרת מהאקספרסיוניזם המופשט והחיפוש הוא אחר תמצית העולם כעמדה של ארגון מחדש בתוך הכאוס...
הצופה עובר מסעות התגלות ומרחבים של צפייה וחוויה באמצעות פעולות הציור הנערם לתחביר מורכב לעיתים אניגמאטי ולעיתים באופטימיות של ריחוף כרצף שבין התפרצות אינטואיטיבית כמוליך בלתי אמצעי, לבין סדר וארגון מובנה המאפשרים קיום בין עולמות שונים ומנוגדים. ציוריה משקפים נקודות מפגש וחיכוך בין גבולות האומנות לבין המציאות והאידיאולוגיה החברתית בארה"ב ובישראל של שנות החמישים והשבעים, נקודות מפגש שמסמנות את התפתחות האומנותית שלה אשר נעה לאורך ציר הזמן בהתגבשות שפתה האמנותי.
כוחה של האמנות בעבודותיה של נירה בן חור הוא מפגש בין אסתטיקה לאתיקה. הצבעוניות מזמינה, התנועה ועבודת המכחול מלאי הפתעות בתואם ותחבירי ציור מאתגרים את העין ואת המחשבה, והנושאים הם כוחות הטבע הגדול,(אויר,שמים, מים ואדמה) פתחים וחלונות, (נוכחות וסממני תרבות) והדמות האנושית (בעיקר רישום דיוקנאות חופשיים וחלולים על מרחבים מופשטים).
הקריאה בהן אמוציונאלית, טעונה בחום ובמשהו טהור ואמיתי... החוויה היא לאו דווקא דתית, או איזו קדושה-חילונית, גם לא טרנסצנדנטית אלא חוויה חושית הנובעת מפעולות הציור ומהאופן בו האמנית מניחה ומחברת את הצבעים על הבד, העומק הוויזואלי והמנטאלי שהיא יוצרת בשכבות המבצבצות אחת מתחת לשניה... כאן המפגש בין האסתטיקה לאתיקה, נירה בן חור הופכת את החוויה האמנותית לחוויה אנושית קיומית, חוויה בסיסית ואתית, ובכך כוחם של עבודותיה. האסתטי והאתי אחד הם...
הציור שלה בעיני הוא יותר מאשר פעולות של צבע מופשט המעיד על הציור שאינו אמור לייצג משהו מהעולם; אלא, ריכוז כל חכמת הציור מאז הרנסנס, החומרי והחושני: מטיציאן דרך רמברנדט וטרנר ועד הגוונים הבהירים בציורי האימפרסיוניסטים הקורנים אור וצבע.. ציורים שהופשטו מהדימוי, מהמימזיס, אך לא הפכו ל"אמנות לשם אמנות" אלא נשארו מחוברים בטבורם לאנושי ולעולם. 'חלון לעולם' נעשה אצל נירה , לא פחות מאשר אצל ון גוך, חלון אל הנפש. הריצוד של הצבעים הוא כמו לב פועם; הוא נשימה; הציור הופך לנוכחות חיה. שאיפתה של האמנית הוא להביא את ציוריה להתגלמות העוצמה הצרופה של האמנות ובאותה נשימה להגיע אל הצופה על ידי הנגיעה באנושי ואת זה היא עושה בצבע, בחומריות, בנוכחות של הציור . הפוסט הוא חלק מתוך המאמר שלי שיופיע בקטלוג התערוכה...
פתיחה במוצ"ש 24 לספטמבר בשעה 20:00. אשמח לראותכם ...
|