ביום שבת, ה - 10.9.11 התקיים מפגש 1000 שולחנות.

המחאה החברתית שינתה סגנון, ובמקום לצאת להפגנה, הוחלט לקיים דיון משותף ל - 10,000 אנשים, אשר ישבו סביב 1000 שולחנות, במקומות שונים בארץ.

היה לי הכבוד והעונג להנחות שולחן בתל אביב.

ישבו עימי שתי צעירות מגרעין נחל, עולה מרוסיה, שני אנשים שחיו מספר שנים בהולנד, שהינה מדינת רווחה, ולכן ההשוואה בין מדינה זו וישראל היתה בלתי נמנעת. צעיר מהפריפריה, צעיר אחר אשר מתעניין ונלחם למען איכות הסביבה, צעירה נוספת שהגיעה עימו, ומתרכזת בנושא החינוך, וצעירה נוספת שרוצה להשפיע.

מגוון של אנשים, כל אחד מהם בגיל אחר, כל אחד מהם מרקע אחר, ועם זאת - כולם יצרו שיח מרתק.

הנושאים העיקריים עליהם דנו היו הנושאים שכל אחד מאיתנו רוצה לשנות במדינה.

באיזה שינוי הוא היה רוצה לקחת חלק ומה הוא יכול לעשות לשם כך.

בשולחן היה מתעד, אשר כל 10 דקות שלח מייל למרכז, עם התובנות והדעות של האנשים.

כך עשינו אנו, וכך נהגו כולם.

כדי שכולם ידברו ולא יתפרצו האחד לדברי השני, הומלץ כי נביא חפץ מהבית, וכל מי שיחזיק אותו - יהיה בעל זכות הדיבור.

אני הבאתי וובקינס אוגר של הילדים.

אבל למעשה, במקרה שלנו, נראה לי שגם בלעדיו היה שיח נעים.

הסוד לשיח היה טמון בדבר אחד עיקרי - והוא ההקשבה.

כולנו הקשבנו האחד לדברי האחר, התייחסנו בכבוד ונתנו מקום לדעה של כל אחד ואחת.

היו שם רצונות, היו חלומות, היו שאיפות ולכולם היה מקום.

כן, בשולחן העגול היה מותר ורצוי לחלום וגם לדבר על החלומות היפים הללו.

אותם חלומות שפעם אמרו לנו שהם לא ראליים, ושאין דברים כאלו, שזה רק בשירים ורק באגדות, ושהתקופה הנאיבית הזו חלפה כבר מזמן.

בשולחן העגול - היה לזה מקום של כבוד.

היתה הקשבה.

וגם אם לא הכל יתגשם, גם אם הרוב לא התגשם, הרי שהיתה לנו זכות לשבת ולחלום ביחד.

לחזור קצת לנאיביות הנעימה הזו.

המחאה החברתית נוגעת לכולם. היא פוגשת את כל אחד מאיתנו, כל אחד - במקום הרגיש שלו.

רציתי להיות חלק ממנה, רציתי לקחת חלק בה (גם כדי שיהיה לי מה לספר לנכדים, בעוד כמה שנים, אם אכן יהיה שינוי משמעותי).

לשמחתי, היתה לי הזכות לעשות משהו שעימו אני הכי מתחברת.

יכלתי להשתתף בשיח, לנהל שיח, שזה הדבר שאני אוהבת לעשות.

יכולתי אולי קצת להשפיע בתחום שהכי קשור אלי ברמה האישית והמקצועית,

ועל כך היה לי העונג.