פעם, לא כל כך מזמן הייתי יותר נועזת. היו ימים שהייתי חוזרת מהעבודה, מתקלחת, מכינה לי דרינק ושואלת את עצמי מה עושים הערב..

כבר עברתי את שלב הבילויים והמועדונים. שבעתי מזה לגמרי. הייתי יותר בקטע סולידי.

אחד על אחד.

עדיף גבר.

לאחרונה את רוב הגברים הכרתי ברשת. זה הפך למקום העיקרי שלי להיכרויות. לא דרך אתרי הכרויות, תמיד זה היה כאילו במקרה.

דרך צ'ט, או דרך הקפה או הפיייסבוק, הרי לא חסר איפה להכיר וגברים תמיד יש ולפעמים ההיכרות השטחית דרך הרשת היא זו שמרגשת במיוחד.

לפגוש מישהו שעוד לא רואים, לא  מכירים, ואין שמץ של מושג מה הולך להיות.

היה בזה ריגוש ואני מכורה לריגושים.

אז בתקופות שלא היה לי מישהו, הייתי לוקחת את המושכות לידיים.

וכמעט תמיד הלכתי הפוך..אז גם כאן. לא הייתי מחכה להכיר ואחר כך נפגשת, אלא ההיפך.

הייתי מתלבשת, מתאפרת, מתבשמת לקראת פגישה שעוד אין לי מושג עם מי היא תהיה.

ואז מתיישבת מול המסך, מנהלת שיחה של 5 דקות  ושואלת אותו אם הוא בא. הוא שואל מתי....

אין מתי !!! עכשיו. אליי.

זה תמיד היה מפיל אותם מהרגליים, כי הבחורות ברשת (כולל אני) בדרך כלל חשדניות ומהססות, ועד שנפגשות ושולחות תמונה לוקח המון המון זמן. אבל אני החלטתי שאני הולכת הפעם אחרת.

אני נזכרת בתקופה הזאת ויש לי חיוך גדול. עשיתי והעזתי מה שבחיים לא חשבתי שאני יכולה.

תמיד אבל תמיד יצאו לי מזה דברים טובים. למזלי, אף פעם לא התאכזבתי, לא נפלתי על מטורף, לא מצאתי את עצמי בסכנה, תמיד יצא לי מזה רק טוב ויותר מזה...תמיד קיבלתי את מה שרציתי.

לפעמים כוס בירה ושיחה מגניבה ולפעמים סקס פרוע עם  זר מוחלט וזה היה הדבר הכי הכי שביקשתי לעצמי.

היום אני במקום אחר. אבל...לפעמים קצת מתגעגעת.