לעיתים, כאשר חיים בתוך ההיסטוריה, קשה לקבל מימד של פרספקטיבה. סביר להניח כי כאשר לפני 519 שנה, יצא כריסטופר קולומבוס למסעו המפורסם להודו בדרך ההפוכה מהמסע הרגיל, איש לא העלה בדעתו כי בדרך הוא יגיע ליבשת חדשה ובין דפי ההיסטוריה ירשם המסע הזה כאירוע מכונן בתולדות העולם בכללותו. ואם נתקדם מעט בהיסטוריה — לפני קצת יותר משני עשורי שנים, כאשר החל תהליך ה´גלסנוסט´ — הפתיחות — של נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ´וב, איש לא דמיין לעצמו שתוך זמן קצר תיעלם "ברית המועצות" מעל מפת העולם, ובמקומה יצוצו קרוב ל-20 מדינות חדשות על פני הגלובוס.

השנה החולפת, שאנו על סף סיומה, היא שנה היסטורית לפי כל קנה-מידה. גם אם אנחנו עדיין בעיצומה של ה´היסטוריה´ ואין לנו את הכלים למדוד כיצד היא תשפיע על התנהלות העולם בכללותו והאזור המזרח תיכוני בפרט, ברור לכל שמה שהיה שוב לא יהיה. התפוררות המשטרים הערביים הוותיקים ושלטון ההמון, הם חלק מתהליך שעובר האזור כולו כאשר איש אינו יודע האם בסופו של דבר תגבר הדמוקרטיה, או שמא מדינות ערב החילוניות, יהפכו לגרורה איראנית בנוסח הטליבאן, האחים המוסלמיים או ארגוני הג´יהאד האחרים.

ולכל ההיסטוריה הזו המתחוללת לנגד עינינו, יש קשר ישיר לעם ישראל. העצרת הכללית של האו"ם, המתכנסת בימים אלו בניו-יורק, תרכז אליה תשומת לב מרובה, לא בשל הטבח ההמוני בסוריה, התפוררות הממשל במצרים, הרעב המתגבר בסומליה, המשבר הכלכלי ביוון, הדיכוי האכזרי באיראן, אלא בבקשת ´פלשתין´ לקבל הכרה כמדינה. אין נושא יותר מעניין לארגון העולמי לעסוק בו, אלא אותה חלקת ארץ מזערית על פני הגלובוס, עליה מתנהל מאבק בעלות מזה עשורי שנים. כל מאבקי העולם מול האיסלם הקיצוני המתגבר והמאיים, מתנקזים לאותו סכסוך קרקעי על שטח הקטן מרובע ניו-יורקי אחד.

על אותה בימה בינלאומית, עמד בשנים עברו מנהיג אנטישמי מובהק, והכריז קבל-עם ועולם, כי מכל 193 המדינות החברות באו"ם, יש מדינה אחת שיש למחוק אותה מעל המפה. איש לא הוריד אותו מהדוכן. איש לא הרחיק אותו מהבניין. מנהיגי העולם הנאורים, לא נמנעו מללחוץ את ידו של היצור הנתעב הזה, ומזכיר האו"ם אף נראה נהנה מקרבתו. איש לא הרים גבה ושאל, הכיצד ארגון המתיימר להנהיג שלום וסדר עולמי, מאפשר לחורש מזימות נאלח מעין זה, לקבל במה להשמיע את דעותיו. איש לא תמה, כיצד בכלל התאפשר למחרחר מלחמות זה, תומך נלהב בארגוני הרצח הפזורים על פני הגלובוס, לנחות על אדמת הדמוקרטיה הגדולה בתבל. האם הוא היה מקבל את הבמה והכבוד, לו היה מכריז מעליה כי הוא תומך במפגעי ה-11 בספטמבר ומקווה כי עוד רבים יבואו בעקבותיהם?

זאת כיוון שהשיח הציבורי העולמי, על זכות קיומה של מדינת יהודים בכלל חבר העמים, הוא דבר לגיטימי. גם לאחר יותר מששה עשורים לקיומה, עדיין נאבקת מדינת ישראל על עצם הלגיטימיות שלה, ואין מדובר בקווי-גבול אלו ואחרים, אלא על עצם זכותה להתקיים. ולו היתה לנו פרספקטיבה היסטורית, היינו צריכים להעלות שאלה זו על ראש סדר היום שלנו: הכיצד זה בכל העולם כולו, יש רק מדינה אחת שזכותה להתקיים מוטל בספק? רק מדינה אחת שניתן לדבר על מחיקתה מהמפה, מבלי להפוך למצורע בכלל העמים? ישות עצמאית אחת, שצריכה להתנצל ולהסביר מדוע בכלל היא קיימת, ומה ינזק העולם, אם יום אחד היא פשוט תיעלם מהמפה?

כל תירוצי הסרק הנשמעים מימין ומשמאל, אין בהם כדי לענות על השאלה הנוקבת. מי שתולה אותה בהתנהלות ממשלתית זו או אחרת, פשוט מוליך שולל את עצמו. עוד לפני עשורי שנים, הרבה לפני שההתנחלויות פרחו ושגשגו, קיבל האו"ם החלטה שקבעה כי הציונות היא סוג של גזענות, והעולם לא יצא מגידרו לגנות אותה. עוד הרבה לפני שהתעוררה שאלת קראוון זה או אחר בשטחי טרשים, לא קיבלו רבות ממדינות העולם את קיומה של מדינה יהודית עליה טענו אחרים לבעלות.

יש רק הסבר אחד ויחיד לכל התופעה הזו, והיא מצויה בדברים נוקבים שאמר מרן המשגיח דמיר רבי ירוחם זצוק"ל בדבריו לפרשתינו. עם כניסתם לארץ ישראל מצווה משה רבינו את כלל ישראל: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ד´ אלקיך נתן לך והקמת לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד, וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך". הדבר הראשון שעל כלל ישראל לעשות עם כניסתם לארץ, הוא ליטול אבנים גדולות ולכתוב עליהן את כל דברי התורה. על האבנים הללו נכתב דבר נוסף, כפי שאומר רבי שמעון במסכת סוטה (לה): בתחתית האבנים, לאחר כתיבת דברי התורה הוסיפו פסוק נוסף: "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לד´ אלוקיכם".

אומר על כך מרן המשגיח דמיר רבי ירוחם זצוק"ל: "התורה ציוותה כי ביום עוברך את הירדן, עם פסיעתך הראשונה עלי דרך ארץ ישראל, סמוך לביאתך אליה, תקים לך שלט גדול ובו יהיה כתוב מכתב מבואר ומפורט, מהו עסק זו המדינה, ומה עיקר מסחרה. אל לך להסתובב פה ושם לחפש ולחקור מה המה ההישגים שתקבל ממנה. אין שמה כלום, כי אם המפורט בשלט, ספר תורה פרוש תלוי על פתחה, על פתח בית המסחר הגדול הזה, מסחר ארץ ישראל. מפת התורה תגיד לך כל מוצאיה של מדינה זו, הפוך בה והפוך בה דכולה בה. כל עסקי המדינה ואנשיה — בתורה ולא זולתה. אם הינך רוצה לדעת מה דמות הארץ ומה טיב אזרחיה, תקרא את השלט ויניחך!"

 "הנה זה כדמיון שלט התולים על פתח חנות, או לפני בית מסחר גדול, המשמש לידע ולהודיע מה הם כל הדברים הנמצאים בהם, כי הנכנס במקום שאין עליו שום שלט, הנה ידון ידין מזה כי מסתמא נמצאים בו הרבה דברים שונים למיניהם, אולם בית מסחר המיוחד בדווקא על מין אחד, עליו ישנו שלט, המגיד לך ברור, זאת וזאת תמצא כאן ולא אחרת. ביום אשר תעברו את הירדן, ראה תראו ותזכרו תכלית הארץ. תקימו שלט להראות כי אמנם כל מסחרה תורה היא, ולא זולתה כלום!"

זהו הסוד הגדול. כאשר אין שלט, אין בית מסחר. וה´שלט´ של הקיום היהודי באדמת הקודש, הוא התורה ואין בלתה. אם לא תלוי שלט גדול המכריז כי כל מהותה של המדינה הוא תורה ותו לא, ועל אותו שלט נוספת הכרזה ברורה להתרחק מתועבות הגויים, אלא נהפוך הוא רחמנא ליצלן, אזי מדובר בעסק מפורק העומד לפני פשיטת רגל מוחלטת. כאשר הסתובבו יוזמי המדינה בקרב אומות העולם בבקשה לקבל הכרה בהקמת מדינת על חלקת ארץ זו, הם נשאו בידיהם את ספר הספרים הנצחי. זה היה ה´קושאן´ — שטר הבעלות — שבשמו ביקשו לקבל הסכמה להקמת מדינה. אך כאשר מתברר לאומות העולם כי הולכו שולל בידי הנהגה כוזבת, וכי אותו שטר בעלות נחשב כחסר ערך בעיני מנהיגיה, מדוע שיתרגשו מהמערערים על זכות קיומה?