מערכת החינוך מחפשת מחנכים י. ויין כבר למעלה מחצי שנה אני מנסה לקלוט מורים חדשים, אך המצוקה גדולה מאוד
"זה מצב הזוי. שבוע מפתיחת שנת הלימודים ואני עדיין בחוסר של שני מורים ללשון ואין לי מי שייכנס ללמד בכיתה. כבר למעלה מחצי שנה אני מנסה לקלוט מורים חדשים, אך המצוקה גדולה מאוד ובלית ברירה אני בינתיים מוותר על שיעורים מסוימים ונותן לתלמידים תגבור במקצועות אחרים בתקווה למלא את השורות כבר בימים הקרובים". "שבוע לאחר פתיחת שנת הלימודים, ויש בתי ספר שעדיין מתקשים לגייס מורים חדשים, ונאלצים לאלתר פתרונות ולהתפשר על איכות ההוראה. משיחות עם מנהלים ואנשי חינוך רבים, עולה, כי עיקר הבעיה היא במקצועות אנגלית, לשון ומדעים. לטענת אנשי החינוך, המחסור הגדול בביקוש להוראה, מקשה מאוד על איתור וגיוס של מורים איכותיים". "רק אתמול, חמישה ימים לאחר פתיחת השנה, הצלחתי לקלוט מורה חדש למדעים וידוע לי על בתי ספר נוספים שנמצאים בבעיה דומה". "במרכז הארץ קיים מחסור גדול במורים לפיזיקה. ואילו מנהל מהדרום מספר כי בלית ברירה, קלט לאחרונה בבית ספרו שישה סטודנטים למתמטיקה, אנגלית ולשון, ללא כל הכשרה וניסיון בתחום. לצערי הרב, מספר המנהל, אני עדיין עושה תמרונים במערכת השעות כדי לנסות ולייצב את המערכת. כמדיניות, אנו מסרבים לקבל לעבודה סטודנטים ללא הכשרה אבל אנו נאלצים לפעול בחוסר ברירה כי מדובר במקצועות חובה לבגרות. הבעיה היא שהמורים לא רוצים לעבוד אפילו תמורת חוזים אישיים והטבות מפליגות והתוצאה היא שאנו נאלצים להתפשר על רמת ההוראה בכיתות". "מנהל אחר באזור המרכז סיפר, כי על פי הערכות בכירי משרד החינוך, יישום הרפורמות החדשות במערכת — "עוז לתמורה" ו"אופק חדש" — אמור היה ליצור ביקוש הולך וגובר למקצוע ההוראה, בעיקר מצד צעירים איכותיים. שיפור תנאי ההעסקה ומיקוד התוכניות באוכלוסיית המורים עצמה עשוי, בהתאם לכך, להוביל לשיפור עתידי, אך לעת עתה, חלק מבתי הספר עדיין מחפשים פתרונות". "הצלחתי לגייס סטודנטית להוראה שתלמד אנגלית לבגרות, "אך זהו מצב פסול כי בלחץ הזמן אין לי שום יכולת לבדוק את כישוריה, אבל אני לא אעשה מעצמי צחוק ואתן למורה לגיאוגרפיה ללמד אנגלית". הדברים הללו, המציגים ומתארים את הנעשה בינות לכותלי בתי הספר הממלכתיים בכמה וכמה מקומות ברחבי הארץ, נכתבו בשלמותם באחד!! מכלי התקשורת הכלליים ללא שמץ של ביקורת או טענה על הנהלות בתי הספר/ מחלקות החינוך באותן ערים או משרד החינוך הנותנים ידם למחדל הנורא הזה. ננסה לתאר לעצמנו מה היה קורה אילו השורות הללו היו נכתבות או נאמרות ע"י מנהלי או מנהלות בתי ספר במגזר החרדי ומתארות את המצב האבסורדי השורר באותם מוסדות חינוך. נחשוב מעט לאיזה עליהום, קריאות בוז ומילות גנאי היו זוכים אותם מנהלים, בתי ספרם ומערכת החינוך החרדית בכללה?! הלא ללא צל של ספק מהדורות החדשות וכותרות העיתונים הכלליים כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו עוסקות בנושא, דשות בו לאורכו ולרוחבו מבוקר יום האחד ועד בוקרו של היום למחרת. שאילתות דחופות היו מוגשות לשר החינוך, מאמרי שטנה על המורים הבלתי מקצועיים שמועסקים במוסדות החינוך החרדיים. כינוס חירום של ועדת החינוך של הכנסת לדון "בנגע הפושה בחברה החרדית ובמערכת החינוך הקלוקלת שלה", קריאות ואמירות בוטות מצד אנשי "רוח" שונים ומשונים שלא לתקצב את המגזר שמטיף ומחנך ל"בורות" ומעסיק מורים חסרי השכלה בתחום. סוציולוגיים ומומחים לנפש הילד היו מנתחים את "הסוגיה" הסבוכה והשפעתה המיידית והמאוחרת על נפשו של החניך שנאלץ ללמוד ממורים שהם בסך הכל סטודנטים נטולי ידע ונעדרי ניסיון בתחום ההוראה. לבטח גם הייתה נשמעת תגובתו החריפה של יו"ר המועצה לשלום הילד כנגד העובדה, שהחינוך החרדי מונע מילדיו את הסיכויים ללמוד בצורה נאותה. ועוד כהנה וכהנה תעמולות המוכרות וידועות לנו היטב כבר למעלה משישים שנה כאן בארץ ישראל. אך ראו איזה פלא. משרד החינוך לא יצא מכליו נוכח התיאורים הללו. רק כלי תקשורת אחד טרח לציין את העובדות הללו וגם לא בעמודי בולט במיוחד ובצורה יבשה וחסרת להט מלחמתי מינימאלי, ללא כל תגובה או הבעת דעה חריפה המוכרים לנו ממקרים פחותים וחסרי חשיבות מאלו כאשר הדבר נוגע למגזר החרדי. מיותר אף לציין, כי אף אחד מאותם ארגונים, עמותות וועדות "שדואגות" כל כך להשכלתו ולהשתלבותו של הילד החרדי "בחיי המעשה", לא הגיבו לעניין. לא נחפש לכך סיבות ומניעים עמוקים הגורמים לשוני התהומי והעמוק בין מערכת החינוך החרדית לבין זו שאיננה כזאת. מה הביא אנשים שהשקיעו בלימודים מפרכים במשך שנים לא מעטות, פשוט לקום ולברוח מלעסוק במקצוע החינוך. רק נציין עובדה פשוטה למדי: הסירוב הגדול והימנעותם של מורים מנוסים ללמד בבתי הספר הכלליים, בא למרות התנאים הפיזיים והמשכורות הגבוהות המוענקות ביד נדיבה באותה מערכת "חינוך"!! עובדה זו לכשעצמה אומרת דרשני.
היום קצר והמלאכה מרובה ל. מאיר במהלך השנה, השלכנו הרבה על ה´אלול´ הזה. כעת מתברר, שהרבה מידי!
משפחת זלמנוביץ, מעולם לא היתה משופעת בממון. האב, אברך כולל הממית את עצמו באהלה של תורה, ורעייתו עזר כנגדו אשר יצאה מידי בוקר להרביץ חכמה ודעת בבנות ישראל, הצליחו אך בקושי לפרנס את עשרת ילדיהם, כן ירבו. כל הוצאה חריגה, כמו טיפול שיניים לבכור או שולחן במקום זה הרעוע, נאלצו להידחות שוב ושוב משיקולי תקציב. אבל בכל זאת, למשפחת זלמנוביץ היתה קרן אור כלכלית. היתה להם תכנית חיסכון, שפתחה בעבורם סבתא זלדה, נוחה עדן. סבתא זלדה, נוחה עדן, היתה יהודיה פקחית. היא חששה פן יבזבזו צאצאיה את כספי הירושה שתותיר לאחר אריכות ימים, ולכן, חיבלה תחבולה: כאשר ראתה כי קרבו ימיה, אספה את כל חסכונותיה, הפקידתם בבנק לתכנית מניבת-תשואה בהיתר-עסקה כמובן, וקבעה את מועד הפרעון לעשרים שנה מאוחר יותר. או אז, כך ידעה סבתא זלדה, יהיו צאצאיה עסוקים בהשאת ילדיהם, וכל פרוטה תהיה נחוצה להם כאוויר לנשימה. לפיכך, כל אימת שהתעורר צורך דחוף שעלול היה לפרוץ את גבולות התקציב המשפחתי המצומצם, היו בני הזוג זלמנוביץ מפטירים ואומרים בחיוך: לא נורא... כשתשתחרר התכנית של סבתא זלדה, נטפל גם בצורך הזה. במרוצת השנים, הצטברה רשימת התכניות המבוססות כולן על החיסכון של סבתא זלדה, לכדי רשימה מכובדת ביותר. ניתן היה למצוא בה תכנית להחלפת שולחן השבת, תכנית לרכישת מכונת כביסה חדשה, תכנית לסגירת המרפסת בכדי ליצור מקום לינה לזוג הצעיר שהקים את ביתו בינתיים, תכנית לפרעון ההלוואות הרבות שנלקחו מהגמחי"ם הרבים שבשכונה ומחוצה לה לשם מימון הוצאות חריגות שלא סבלו דיחוי בשום אופן, ועוד היד נטויה. והנה, הגיע היום הגדול. מכתב רשמי שהגיע למעונה של משפחת זלמנוביץ, בישר, כי בעוד תקופה קצרה עומדת תכנית החיסכון להשתחרר, והכספים יועברו לחשבונה המשותף של המשפחה. מאותו הרגע, החל הסחרור הגדול. רשימות נערכו, מכשיר הפקס שנרכש על חשבון הכספים העתידיים — פלט ברצף הצעות מחיר מבעלי מלאכה שונים, חישובים חושבו על ידי מר זלמנוביץ ורעייתו, ואו אז... או אז היכתה בזלמנוביצים ההכרה, כי תכנית החיסכון המיוחלת, שהיוותה עוגן כלכלי בעבורם במרוצת השנים — מצומצמת מהכיל את הצרכים שהצטברו במרוצת השנים. היא לא תוכל להספיק גם לטיפול השיניים, גם להחלפת הסלון, גם לסגירת המרפסת וגם לפרעון ההלוואות. הזלמנוביצים הבינו, כי יהיה עליהם לוותר, ויתור כואב ביותר. על מה יוותרו? הלא הצרכים כולם חיוניים, כולם דחופים, כולם המתינו שנים רבות כל כך לרגע הגדול הזה! במהלך השנה כולה, אנו חוטאים מפעם בפעם. לעיתים בשוגג, ולעיתים מתוך רשלנות פושעת. אנו מודעים היטב לתחומים רבים כל-כך בהם עלינו להשתנות, להשתפר, לתקן ולעבוד. הלא לב יודע מרת נפשו: האם אנו ממלאים את חובת עבודתנו כראוי? האם אנו לומדים די על פי כוחותינו? האם תפילתנו כראוי, בכוונה כעבדים העומדים לפני מלך? האם קיום המצוות שלנו בדקדוק שלם, על קוצו של יו"ד? אולם בכל זאת, במהלך השנה כולה, אנו רגועים. יש לנו את תכנית החיסכון של סבתא זלדה, את חודש אלול, ואנו מפטירים בנחת: בחודש אלול נחזור בתשובה... בחודש אלול נתקן את הדרוש תיקון... בחודש אלול נשלים את חובת עבודתנו ונגיע ראויים וצחורים ליום הדין הגדול והנורא... דא עקא, משמגיע חודש אלול, מתברר, כי תכנית החסכון של סבתא זלדה אינה מספיקה לכל הצרכים. ה´אלול´ קצר, והעבודה המוטלת עלינו כבדה מנשוא. והנה, כבר חלפו שבועיים ויותר! בעוד פחות משבועיים עתידים אנו לעמוד במשפט, צרכי תשובת עמך מרובים, ודעתם קצרה! או אז, אנו מבינים כי עלינו לוותר: עלינו להתמקד בנושאים הבוערים יותר, החמורים יותר, הטעונים תיקון מיידי... אבל במה נבחר? במה נתחיל? מהיכן נמשיך והיאך נישא פנינו? השאלה מהדהדת בחללו של עולם ותשובה אין, אולם טוב נעשה, אם לכל הפחות נתחיל במלאכה תיכף ומיד. הרגע. משום שגם כך, צר המצע מהכיל את הצרכים. גם כך, לא נוכל להשלים באלול הקצר הזה את העבודה שהשלכנו עליו במהלך השנה כולה. היום קצר, המלאכה מרובה, הפועלים עצלים ובעל הבית דוחק. הן אמנם לא עלינו המלאכה לגמור, אולם אין אנו בני חורין להיבטל ממנה!
חינוך של מסית ש. ליזרוביץ המסיתים התורנים, לא מצליחים לכבוש את השנאה לחרדים, לאנשים נשים וטף.
עם תום ה"חופש הגדול" חזרו ילדי ישראל אל ספסל הלימודים. במחוזותינו, נאבקו ההורים והמורים על עוד קרוון. כאשר בלא מעט בתי ספר חילונים דווח על מאבק שונה. כזה שנערך בין התלמידים למורים, ובין התלמידים לחבריהם. כבר ביום הראשון, הכותרות היו סוערות. נער בכיתה י"א בבית ספר בנהריה נעצר בחשד שאיים על מורתו עם סכין. לפי החשד, הדבר קרה לאחר שהתלמיד התבקש לבצע מטלה מסוימת. וזו היתה רק ההתחלה. הצפי היה שתחילת שנת הלימודים תלווה באלימות לא פשוטה. אבל כל זה לא יפריע, למסיתים הסדירים, להמשיך ולזלזל בחינוך החרדי. כי הסתה לא עולה כסף, סיפור עממי מספר, על איש קשיש וכילי, שילדי העיירה נהגו להציק לו דבר יום ביומו. הילדים שידעו, כדרכם של ילדים, להרגיז, קראו לעברו קריאות שונות ונהנו למראה רוגזו המתפשט. באחד הימים ובהברקה של רגע, קרא האיש הכעוס לילדים "גשו לרחוב הראשי על יד סוכנות הדואר, שם מחלק איש נחמד סוכריות אגוזים וקליות לילדים". הילדים הפתיים החלו לרוץ ואחריהם שאר העוברים והשבים, שהתלהבו לקראת החלוקת חינם שעמדה להתרחש. בשלב מסויים, הביט הקשיש בבני העיר הרצים, כשבפיהם הבשורה על החלוקה המתקיימת כעת ברחובה הראשי של העיר. "שמא" החל מהרהר, "אולי באמת מחלקים שם משהו", וממחשבה למעשה, החל אף הוא לדדות על מקלו, אל מקום החלוקה הדמיונית... סיפור זה זוכה לשם מודרני. "ספין" בשפת העם והפרסומאים. סיפור שבגירסה מודרנית, נשמע שוב ושוב מפי המסיתים התורנים, יושבי האוהלים, יושבת ראש קדימה, או חברי תנועת "התעוררות" הקולניים. המסר פשוט "החרדים אשמים". איך אשמים? מה אשמים? זה לא ממש משנה. המסיתים מנסים ליצור חלוקת סוכריות בגירסה מחודשת. "נפרסם עובדה, נחזור עליה שוב ושוב, כולם ישתכנעו בסוף וזה מה שיעזור". גם הם מצליחים להשתכנע, בשקרים, בהסתה ובשנאה. מי שעוקב אחרי תקשורת ההמונים המודרנית, רואה איך כבריח התיכון, עוברים ה"ספינים" בכל נושא וענין. כך ממליכים מלכים, כך קובעים עובדות, כך יוצרים אופנה. כך, פשוט כך, מתנהל לו עולם השקר, עולם של דמיונות וסיפורי כזב, עולם של "ספינים". שההמון הנבער מאמין לו, ובעקבותיו גם המספרים עצמם: קרי, העיתונאים והפוליטיקאים, ההופכים לרגע לטראגים ומגוכחים ממש כמו הזקן הכילי מן העיירה. רמת הגיחוך אליה מגיעים יצרני הספינים, והמסיתים למיניהם, לעלות על ה"גל", כאשר השנאה והטיפשות עולים לשיאים בלתי נתפשים. כך למשל, אחד, רם גלבוע, עוסק בין השאר ככותב בתקשורת, שם הוא מציג לעין כל את הגיגיו. וכשאין מה לכתוב, וכשמחפשים משהו "חם", מטיחים איך לא, בחרדים. במאמר שפירסם גלבוע בתחילת החופש הגדול, (של החינוך החילוני...) אחרי מלל ארוך, בו הוא מפרט את תחלואי החינוך החילוני בשפה המלמדת על עולמו של הכותב ואינה ראויה להעלות על שולחנו של אדם שנפשו יפה, מסיט הכותב את הנושא להסתה מתוחכמת. הוא ודואג לציין כי "המצב בחינוך החרדי לא משפר את התמונה הכללית. הנה רשימת מקצועות שנלמדים שם: מקרא, משנה, גמרא, צניעות, חסידות" ואז דואג למנות מקצועות שאינם נלמדים עד שמסקנת הכותב, שבטח למד בחינוך חילוני ורכש אינטליגנציה בסיסית היא, שבימינו, מפגש בין ילד חילוני וילד חרדי בטח נשמע ככה: "תביא לי כסף, שאני לא אדקור אותך בכבד". "מה זה כבד?" (כך שואל החרדי) וההוגה ממשיך "החרדים טוענים שהבעיה של החינוך החילוני היא לא תקציבים או כוח אדם, אלא שדינו להיכשל. לראיה הם מצביעים על כך שיותר עבריינים התחנכו בחינוך החילוני. אני לא בטוח לגבי זה, אבל אני בטוח שהרבה יותר חרדים התחנכו בחינוך החרדי. בכלל, אם אתם שואלים אותי, הכישלון הכי גדול של החינוך החרדי טמון בכך שהוא הופך אותך לחרדי" זה שהכותב לא שוחח מעולם עם ילד חרדי, ואף לא ביקר במוסד חינוכי שכזה, בכך אין ספק. ה"היגיון" שבדבריו כמו גם העובדות. מוכיחות זאת יותר מכל. גם את השנאה הכבושה הוא לא מצליח להסתיר. אך ברור שרמת הטפשות המוצגת בטיעונים, לא זקוקה לטיעוני נגד. ממש כפי שאיש לא חושב להפריך את "טיעוניו" של פעוט בגנון, על מצב הכלכלה העולמית. ברם דומה שהיכולת להפגין בורות כה עמוקה ולהתהדר בנוצות של כותב אינטליגנט, מוכיחה, לא פחות מה"הצלחה החינוכית" של החינוך החילוני, כי הכישלון הגדול של החינוך החילוני הוא בזה שיוצאים ממנו כותבים שכאלו.
פרשנות מדינית על פי השקפה מ. שוטלנד לקראת ימי הדין הבעל"ט, צריכים אנו לבקש מהבוי"ת, שיצילנו מכל אויבינו מסביב, כמו גם מאחינו המשובשים, לכל גוניהם
המאורעות בטורקיה ומצרים, על רקע ה"אביב הערבי", גל הפיגועים האחרון והכוונה הפלשתינאית להכריז על מדינה — מעמידים את הישראלים בפני הצורך, לחשוב על מהותם. חלומות רבים מתנפצים וההרגשה היא, שמשהו בעל משמעות מכרעת עומד להתרחש. הויכוחים המסורתיים בין ימין ושמאל, מאבדים את ערכם. במציאות המשתנה, קשה להתפלמס על הסכמי "אוסלו", ההתנתקות, או מו"מ עם אסד. עתה לנוכח תהפוכות שקשה לאמוד את אחריתן, יש מקום לשאלות הכי בסיסיות. דווקא ממידת ההפתעה שעולה מההתפתחויות שכל כך היה קשה לחזותן, ניתן לראות את אפסותם של בני אנוש, בהתיימרותם להשפיע ולעצב את הזירה. כמובן, באותה אבחה של הרף עין, יכול הכל להתהפך לטובה כמו שאנו מתפללים. מכל מקום, להמון שאמונתו נבזזה, אין את הפריבילגיה להבין, שהכל בידי שמים ותלוי במעשינו ותפילותינו, שיעמדו לנו לברכה או ח"ו הפוך מכך, כמבואר בפ´ השבוע "כי-תבוא". כמו כן, לדאבון לב הוא מנוע מכלי הגלות בהם היו מצוידים היהודים מאז ומקדם, כמו האיסור להתגרות באומות וכדו´. אין פלא בכך אפוא, שישראלים כה רבים, העדיפו לאחרונה לנוס מכל מחשבה מדינית מטרידה, לעבר ה"מחאה החברתית". האירועים במצרים וקדחת ארדואן, החזירו את הישראלים למציאות שקשה להתעלם ממנה. גם עתה, אין איש שם על לב לחקור, מה קרה פתאום לטורקים, לאחר שנים כה רבות של ידידות, או איך זה, שההשלכה היחידה של ה"אביב" המצרי, מתבטאת בחופשיותו של האספסוף צמא הדמים, לתקוף את הישראלים, באופן, שכמעט הפך למעשה לינץ´ נורא ואיום ה"י. תחת זאת, פורח לו השיח הנדוש מצוות אנשים מלומדה, שבין ימין ושמאל פוליטי. האופוזיציה יודעת לספר, שהכל בגלל הממשלה וליברמן ואם רק "קדימה" הייתה בשלטון, אין ספק שלבבו של ארדואן היה מתהפך לאהבת ישראל ושגרירות ישראל במצרים הייתה מוצפת בפרחים. מנגד, יודעים דוברי הימין להטיח בזולתם, שהנה כעת מוברר לעין כל, כמה דמיוני הוא חזון ה"מזרח תיכון חדש" וכמה נחוץ כעת לחשל את האגרופים ולהנחיתם על כל צורר. ואנו שמביטים נכוחה על המאורעות, רואים כמה נקלים הם אלו, שאיוולתם — גם כשכותשים אותה במכתשת עד שלא נותר בה ולו רסיס אחד העומד על קרקע מוצקה — לא סרה מהם. אכן, צריכים אנו לדעת, שגם בתופעה זו יש לראות מאורע משמעותי הראוי לבחינה. כמו כן, הבה נזכור, שהמדובר הוא בשני צדדים, שתדיר מתאחדים ביניהם, בהתכחשותם לתורתנו ובמאמצים להצר לשומריה. אשר על כן, נאמר עליהם כמה מילים: אין ספק שתרבות המחשבה השולטת כיום בציבור הישראלי, מבוססת על מבט שמאלני. גם רוב דוברי הימין, נאלצים לתפקד במסגרת טרמינולוגיה שמאלנית המודרכת על ידי התקשורת. זו מכתיבה כללים בלתי מחייבים מבחינה לוגית וגדושה במידה רבה של איפכא מסתברא. אחד ועוד אחד הם ארבע ובתרגום מעשי, סקרנים שיוצאים לחזות בפעולתה של כיפת ברזל, מואשמים בכך, שאם ימותו מפגיעת טיל, אז מדינת ישראל תצטרך להגיב בחומרה והאחריות להסלמה הפלשתינאית עקב כך, תחול עליהם. כמובן שנפשו של כל בר דעת, נוקעת משמיעת דברי הבל כה מטופשים. לעומת זאת, הלב נוטה לשמוע דברים ברורים וישירים בנוסח ליברמן. שהרי לשיטתו יש לכל הפחות את מעלת הפשטות. אחד ועוד אחד הם שניים ואם ארדואן מבזה את מדינת ישראל, לכאורה מגיע לו מנה אחת אפיים. אמנם להשקפתנו יש להטעים, שהעובדה שאנשים הגדושים בתחושת כבוד עצמי וצדקת הדרך כלפי הגויים, מיישבים את הדבר עם רדיפת דת אבותיהם וחילולה, חרף כך, שרק בעטייה יש בסיס מוסרי לעצומותיהם — מלמדת על לאומנות גסה בנוסח אומות העולם, שאינה נרתעת מטענת "ליסטים אתם". ידועים דברי ה"בית הלוי" על כך, שככל שיהודים מנסים להתקרב לגויים, כן הללו שונאים ודוחים אותם יותר. בדברי מרן הגה"צ רבי ירוחם זצוק"ל (בספר דע"ת על פ´ כי תבוא), מביא המשגיח דברים בשם הרב משוויל (הגאון רבי אהרן באקשט זצ"ל הי"ד), המבארים זאת ביתר ביאור: "בכפר נכרים אחד דר שם יהודי אחד, ולא רצה כי ילדיו יהיה להם כל משא ומתן עם הילדים הנכרים, ואף גער על ילדיו וייסר אותם ולא הועיל לו כלום, ומה עשה? — הנה פעם אחת בא לביתו זה השכן הנכרי, ואמר לו היהודי, כי ילדיו שלו חולים במחלת השחין וכי כל גופם מלא מזה וכי המחלה הזאת גם מדבקת היא. וכמובן שהילדים הנכריים כבר ברחו מילדיו כמטחווי קשת!... וכן היא הנהגת הקב"ה עם בני ישראל אשר אוהב אותם ודאי, ובאמת מן הדין הרי צריכים למסור נפש למען לא להתחבר אל הגויים, כי אין קלקול כקלקול התחברות אל הגויים. אבל ישראל לא נזהרים ומעצמם לא מתרחקים מן הגויים. מה עשה הקב"ה? — נתן בלבות הגויים כי הם ישנאו אותנו והם יתרחקו ממנו. כל כמה שאנו רצים אחרי הגויים כן במידה זאת הם יברחו ממנו. הם עוד יתגאו עלינו ואנחנו בעיניהם כשפלים ונבזים!". ומסיים רבי ירוחם, "ודאי כי אין כל ביאור לשנאת הגויים אותנו. לולא התוכחה של ´והיית לזוועה לכל ממלכות הארץ´, לא הייתה קיימת כל אנטישמיות בעולם". אכן לקראת ימי הדין הבעל"ט, צריכים אנו לבקש מהבוי"ת, שיצילנו מכל אויבינו מסביב, כמו גם מאחינו המשובשים, לכל גוניהם.
|