♦ במשך סיבוב בחירות שלם, הצליחה מפלגת העבודה לשמור על שקט פנימי. היריבויות בין המועמדים הודחקו והוצנעו, וכל מועמד הבליע את ביקורתו, כדי לשוות למפלגה פנים אחרות. רגע לאחר הסיבוב הראשון והכל פרץ החוצה. איומים מוסווים, רמזים עבים והרבה האשמות הדדיות ועדתיות. קשה יהיה למצוא את פרץ ויחימוביץ באותה מפלגה בתום ההתמודדות ביום רביעי הקרוב ♦ מי שמנסה לאחד הוא דוקא הרצוג, שהגיע למקום השלישי ♦ המפסיד הגדול הוא עמרם מצנע, שחשב בתמימות כי כניסתו למירוץ, תפתח בפניו את כל השערים, משל הוא בירוחם ♦ כיצד תסתיים פרשת הרפז? עשור לפיגוע בתאומים ועשור לקונספירציות ♦ ארדואן ממשיך במסע הכיבוש, אך לא יגיע לעזה ♦ מי ברשימת המשפיעים הכלכליים ומי ברשימת הנואמים באו"ם? ♦ 

ההתמודדות האחרונה

לעמיר פרץ אין מה להפסיד ולכן הוא מנהל קמפיין אגרסיבי ביותר

ביום רביעי הקרוב יתמודדו שלי יחימוביץ ועמיר פרץ בסיבוב השני בבחירות לראשות מפלגת העבודה. זאת לאחר שלא הצליחו לעבור את רף ארבעים האחוזים שנדרשו לזכות בסיבוב הראשון.

ההכרעה לא מצטיירת כקלה. רק 600 קולות הפרידו בסופו של דבר בין יחימוביץ לפרץ, והכל פתוח. ריבוי הנעלמים, המורכבות הפנימית והחשבונאות, מאפיינים מאד את הבחירות הפנימיות הללו, בדיוק כפי שקורה בכל פעם מחדש במפלגת העבודה.

אם במהלך הסיבוב הראשון ניסו המועמדים המתמודדים לשמור על שקט יחסי ולא להחריף את ההתבטאויות והחבטות ההדדיות, הרי שהשבוע, מיד לאחר שנודעו התוצאות, הכל פרץ (עמיר) החוצה. שוב החלו הדיבורים העדתיים, האשמות הדדיות, איומים גלויים ומוסווים, והכל כמיטב המסורת של מפלגת העבודה לדורותיה.

ההתמודדות בסיבוב השני הופכת למאבק דו ראשי עם ניחוח עדתי חזק. מי שהחל בכך הוא עמיר פרץ, שלא היסס לתקוף את יחימוביץ בקמפיין אגרסיבי, כאשר האשים אותה בהתנשאות ובעדתיות. מבחינת פרץ מדובר בקמפיין של להיות או לחדול. אם יפסיד הפעם, לא יחזור עוד להתמודד על ראשות המפלגה, וככל הנראה יפרוש מהעבודה לדרך פוליטית אחרת (אולי לראשות ההסתדרות — רק כדי להדיח את יריבו המר — עופר עייני).

פרץ חייב להביא את כל בוחריו מהסיבוב הראשון להצביע עבורו, כיון שאחוזי ההצבעה הכלליים יהיו נמוכים יותר. כוחו בארגונו, והמטרה שלו "לחמם" את אנשיו נגד יחימוביץ, כפי שהחל לעשות מיד בסיום הסיבוב הראשון. "יחימוביץ נהנית מתמיכה של נתניהו", אמר פרץ, והוסיף כי שרים בליכוד תומכים בה באופן רשמי, תוך שהוא מכוון לשר החינוך גדעון סער.

הטענה הנוספת של פרץ היא, שיחימוביץ תכרסם בקדימה, אבל לא תעביר קולות מגוש הימין לגוש השמאל, כפי שהוא מסוגל לעשות. רק מעבר קולות מגוש לגוש, יכול לשנות את מאזן הכוחות הפוליטי. "בחרת שלי, קיבלת ביבי", חזר פרץ שוב ושוב על הסיסמא שניפק, מיד בתום הסיבוב הראשון, ועל זה יחזור עוד ועוד בשבוע הקרוב.

המהלך שלו מחושב היטב. הוא מאשים את יחימוביץ בכך שהעניקה תמיכה לממשלת נתניהו. זאת לדבריו כיון ששלום שמחון, חבר בוועדת השרים לחקיקה, שהיה עמיתה של יחימוביץ לסיעה בכנסת, וקידם את הצעות החוק שלה בוועדה.

פרץ עצמו מצהיר כי לא יפרוש מהמפלגה, אם יחימוביץ תגבר עליו. אבל לכולם ברור, שהוא לא יוכל להשאר תחתיה. הוא הרי זה שהביא אותה לפוליטיקה ואין סיכוי שיקבל את מנהיגותה.

"היא רוצה להיות יושבת ראש המפלגה לענינים חברתיים. זה לא עובד ככה", אמר פרץ וכיוון לבריחה המכוונת של יחימוביץ מנושאים מדיניים. לפרץ כאמור אין מה להפסיד, ומכאן הקמפיין האגרסיבי שלו.

ומה עונה על כך המועמדת מולו? בקטע הבא.

בדרך לניצחון?

האם תוכל המתמודדת יחימוביץ לחזור ולזכות ברוב קולות מול פרץ?

יחימוביץ הופתעה מההתקפה החזיתית של פרץ נגדה. היא לא היתה מוכנה לכך. במהלך הסיבוב הראשון, הרעיפה מחמאות על פרץ ועל המתמודדים האחרים, אך זה לא עזר לה. "אם הוא כך תוקף, סימן שהוא בלחץ רב", אמרו במטה שלה. יחימוביץ הורתה שלא להיגרר לעימות ולא להגיב, אולם מאוחר יותר לא יכלה עוד להבליג, ואמרה כי ההתנהגות של פרץ היא "אלימה".

"אני מסתייגת מאוסף ההכפשות השקריות שלו, אולם לא אגרר לשיח מתלהם" הסבירה. בשבוע הקרוב היא תעשה הכל כדי להוכיח למתפקדים שהסגנון של פרץ, ימאיס את המפלגה על הבוחרים ויש להסתייג ממנו.

יחימוביץ לא מכחישה כי נכנסה לפוליטיקה במפלגת העבודה בהשפעתו של פרץ. המשבר הראשון בינהם נוצר כבר במשא ומתן שניהלה העבודה בראשותו מול קדימה בראשות אולמרט, לאחר אותן בחירות.

פרץ הוחמא מאד כאשר הוצע לו ליטול לידיו את תיק הביטחון. הוא חשב שבכך יוכל להגיע ברבות הימים לראשות הממשלה. יחימוביץ חשבה שזו טעות פוליטית איומה. היא יעצה לו לעמוד על שלו, ולקבל את תפקיד שר האוצר. פרץ לא שעה לעצתה.

לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר מעמדו של פרץ היה נמוך ביותר, בעיקר לאחר פרשת המשקפת ההפוכה, התרחקה ממנו יחימוביץ ובהמשך הצטרפה לתמוך ביריבו הגדול — עופר עייני, יושב ראש ההסתדרות. מאוחר יותר כאשר ברק התמודד מול איילון בסיבוב השני בבחירות הפנימיות בעבודה ב-2007, תמך פרץ באיילון ואילו יחימוביץ תמיכה בברק. מאז לא החליפו בינהם מילה.

השבוע הגיעה המריבה לשיא, כאשר לאחר הבחירות, האשים אותה פרץ, כי היא למעשה הגישה הצעות חוק שנכתבו על ידו, תוך שהיא נוטלת עליהם קרדיט אישי.

יחימוביץ לא מתכוונת להתנצח עם פרץ, אבל היא יודעת, שאם לא תצליח לגייס את בוחריו של הרצוג כדי שיצביעו עבורה, אין לה כל סיכוי מול המנגנון של פרץ. מכאן מתרכזים המאמצים ביצחק הרצוג, שלדעת רבים, נחשב למנצח האמיתי של הסיבוב הראשון.

מי שיסייע לה רבות, הוא עופר עיני שיגייס את מנגנון ההסתדרות כולו לטובת יחימוביץ. בסיבוב הראשון התחלקו קולות אנשי עיני בינה לבין הרצוג. עייני עשה בדיוק כך בבחירות 2007 במפלגת העבודה. הוא תמך אז בפרופיל נמוך באהוד ברק, בסיבוב הראשון. אולם בסיבוב השני, נתן את מלוא הכוח שלו לברק, ורק כך הצליח (ברק) לגבור על עמי איילון שהתמודד מולו.

עתה ינסה עיני לשחזר את המהלך הזה עם יחימוביץ. המטרה שלו ברורה: לעצור את עמיר פרץ, יריבו המר בשנים האחרונות.

הרצוג יכריע

כך מנסים שני המתמודדים לזכות בקולות מחנה המועמד השלישי

יצחק הרצוג יודע שאסור לו להפסיד פעם שנייה בתוך שבועיים. הוא יעשה הכל ללכת עם המנצח/ת. לפיכך הוא בוחן היטב היטב את יחסי הכוחות, לפני שיורה למי מאנשיו כיצד להצביע. אולם גם אם יגיד להם לתמוך במועמד מסוים, לא ברור אם בוחריו יענו לו. הבוחרים של הרצוג נחשבים לעצמאיים ולא תלותיים, וזו התקווה של יחימוביץ, המבקשת לזכות בקולותיהם, אפילו מעל ראשו של הרצוג.

ככל הנראה יבקש הרצוג לקבל ערבויות לשמירת אחדותה של המפלגה, וכן תמיכה בו במירוץ לרשימה לכנסת על מנת להבטיח את מעמדו. יחימוביץ כבר הציעה לו להיות מספר שתיים שלה, אבל הוא רואה בכך עלבון צורב. רק אתמול היה מועמד לראשות המפלגה, וכבר חישב את צעדיו כמנהיג הבא שלה, והנה הוא הופך להיות מספר שניים, ועוד של מועמדת שנכנסה הרבה אחריו לחיים הפוליטיים ולמפלגת העבודה.

הרצוג נוכח לראות כי יחימוביץ הצליחה לגייס אלפי מתנדבים, ויצרה מערכת פריימריז משומנת. אבל זה לא הספיק לה כדי לנצח בסיבוב הראשון של ההתמודדות. הדבר הפך אותו למנצח, כיון שהוא הצליח לכפות סיבוב שני, ובניגוד לכל הסקרים המוקדמים זכה ברבע קולות המתפקדים, דבר שהופך אותו לדעתו לראש מחנה מגובש וגדול.

"עכשיו ירגישו את מחנה הרצוג", אמר מיד כשנודעו התוצאות. הרצוג יכול לראות עצמו מרוצה ומאוכזב כאחד. בשבוע האחרון ניהלה יחימוביץ קמפיין על גבו. היא טענה כי לפי הסקרים, מועמדותו אינה רלוונטית, ולכן הצבעה להרצוג היא "זריקת קול לפח".

המציאות הוכיחה אחרת, ובסופו של דבר זכה הרצוג ברבע מקולות המתפקדים. אם לא התעקשותו של עמרם מצנע להמשיך במירוץ, למרות שכולם ידעו שיפסיד (בקטע הבא) ייתכן שהרצוג היה עולה לסיבוב השני, על חשבון פרץ.

יחימוביץ לא מתכוונת להתחנן בפני הרצוג, כדי שיודיע כי הוא תומך בה. את עיקר האנרגיה תשקיע בעבודה ישירה מול המתפקדים — תומכי הרצוג ומצנע. אולם יחימוביץ יודעת, שהסיכויים הרבים והגדולים הם, שהרצוג יחבור לפרץ, ובלבד שלא לראותה בראשות המפלגה.

הסיבה: אם היא תעמוד בראש, היא תישאר זמן רב ותחסל את סיכוייו של הרצוג להבחר אי פעם למנהיג המפלגה. אולם אם פרץ יבחר, לאחר מערכת אחת הוא יקרוס ואז הרצוג ישוב להתמודד.

גם מצנע לא פוסל תמיכה במי מהמועמדים, אף שבמהלך מערכת הבחירות הצהיר כי גם פרץ וגם יחימוביץ אינם ראויים לעמוד בראש המפלגה (אלא הוא עצמו — כמובן). בשיחות סגורות אמר מצנע, כי יתכן ובסוף לא יביע תמיכה באף לא אחד מהמתמודדים.

התמים הפוליטי

הצבעה עדתית: כיצד הצביעו תושבי גבעתיים "העיראקיים" בפרימריז?

המפסיד הגדול של הבחירות בעבודה הוא עמרם מצנע, שכיהן בעבר כיו"ר המפלגה. מצנע סיים את הבחירות עם 12 אחוז בלבד, עד שקשה להאמין שעד לפני מספר חודשים, נחשב למועמד המוביל בהתמודדות.

עם הודעתו כי הוא מתמודד, אמר מצנע כי הפיק את הלקחים מאז עמד בפעם הקודמת בראשות המפלגה. מצנע התכוון כי הוא אינו עוד טירון פוליטי, כפי שהיה בעבר, אולם עד מהרה התברר כי היה ונשאר כזה.

במקום לערוך מפקד חברים גדול, סמך על תמיכת החברים הקיימים והיה משוכנע כי רבים מהם יבחרו בו, אפילו שיחימוביץ או הרצוג פקדו אותם. בכך הוכיח כאמור מצנע, כי הוא אינו מתאים לראשות המפלגה, ויתכן שלא יתמודד מטעמה אפילו לכנסת הבאה כח"כ מן המניין.

מצנע שב גם והוכיח, כי לא כל מי שמצליח במישור המוניציפאלי יכול להיות גם ח"כ או מנהיג מפלגה. השירות שלו בעיר ירוחם לא השפיע על הבוחרים, ואפילו שם הצליח עמיר פרץ לעקוף (ולעקוץ) אותו. מצנע קיבל בירוחם 34%, לעומת פרץ שקיבל 46%.

"לא היה כאן אפילו סניף של מצנע", הסבירו בירוחם. "הוא נכנס מאוחר מידי להתמודדות", המשיכו בניסיון להסביר את ההפסד הצורב שלו. גם התנועה הקיבוצית שהעניקה לו רוב קולות ב-2002, הפנתה לו הפעם עורף. מצנע אמנם מגיע במקור מקיבוץ עין גב, אבל זה לא עזר לו. את מירב הקולות בקיבוצים קיבלה יחימוביץ ואחריה הרצוג. אפילו בעירו חיפה, שם כיהן כראש עיריה מוצלח, לא קיבל רוב קולות ונכנע ליחימוביץ.

מהתוצאות עולה בבירור כי יחימוביץ ניצחה בישובים העירוניים ובקיבוצים, ואילו פרץ ניצח במגזר הערבי והדרוזי, ובישובי הדרום, שם ההצבעה היא יותר שבטית. הרצוג הצליח בכל המגזרים, אבל כאמור הגיע רק למקום השלישי.

יחימוביץ ניצחה בתל אביב בניצחון סוחף של יותר מחמישים אחוזים. פרץ קיבל בת"א רק 13%. בירושלים השיגה יחימוביץ 45.8% ובחיפה 38%. הקיבוצים גם כן תמכו בה ביותר ממחצית הקולות, כאשר חמישה אחוזים בלבד תמכו בפרץ.

בדרום זכה פרץ כצפוי ברוב סוחף וקיבל 70 אחוזים, בעוד יחימוביץ קיבלה רק 14%. נתון מעניין נרשם בשדרות, עירו של פרץ, שם זכה ב-95% מהקולות. מצנע יכול רק לקנא, כאשר לא השיג תוצאות דומות בערים שלו — חיפה וירוחם.

גם המושבים תמכו בפרץ והוא זכה בהם ב-78%, לעומת 7.2% בלבד ליחימוביץ. ידו של פרץ היתה על העליונה גם בערי הנגב, באר שבע, דימונה ואילת. יחימוביץ זכתה כאמור בישובים העירוניים הגדולים (שהוזכרו), וכן בערי השרון, בפתח תקווה ברמת גן ובגבעתיים.

"שוב הוכח עד כמה הצבעה בעבודה עדתית", אמרו הפרשנים והצביעו על הקיבוצים והערים הגדולות שתמכו ביחימוביץ. "מה אתם רוצים" השיבו בגבעתיים, ודחו את הטענות. "אנחנו עיר שרובה עיראקיים"..

סקר סקר

שוב הוכח: הסקרים הפוליטיים אינם משקפים את המציאות בשטח

הסקרים שוב הכזיבו. במערכת הפוליטית וכמובן בתקשורת, לא מפנימים את הלקח, וחוזרים על אותה טעות שוב ושוב (כולם כולל אנחנו). לא היה שום קשר בין התוצאות הסופית בעבודה, לסקרים שהתפרסמו קודם. "צריך לעשות חוק נגד הסקרים", התלונן פרץ. "אתם לא יודעים כלום", קבל הרצוג. שניהם חשו נפגעים מהסקרים, שלטענתם יוצרים מצג שווא וגורמים לחלק מהבוחרים לשנות את עמדתם, בהתאם לתוצאות הסקרים.

במחנה הרצוג טענו, כי התחושה בסקרים שיחימוביץ מובילה בהרבה עליו, גרמה לחלק מתומכיו להצביע עבורה כדי שלא לבזבז את הקול עבורו. יחימוביץ שנהנתה מהסקרים המחמיאים, העצימה את המסר הזה, ובימים האחרונים לפני ההתמודדות, הצהירה מעל כל במה, כי ההתמודדות היא בינה לעמיר פרץ. בכך למעשה ביטלה את הרצוג (והוא מתקשה לסלוח).

הסוקרים עצמם יודעים, שקשה מאד לערוך סקרים בתוך מפלגה על סמך רשימות המתפקדים. ואכן רבים מהסוקרים המומחים, נמנעו ולא התפתו לפרסם ולערוך סקרים מוקדמים. אבל היו כאלו שבכל זאת ביצעו סקרים ונכוו. קשה היה להם לבנות מדגם מייצג של המצביעים, אבל הרצון לקבל פרסום ולזכות באזכור של חברת הסקרים, היה גדול יותר.

כך לדוגמא: סקר שבוצע פחות משבוע לפני הפרימריז על ידי "מאגר מוחות", חזה כי יחימוביץ תקבל 42%, פרץ ,24% הרצוג 17%, ומצנע 15%. הסקר הזה הצליח לקלוע הכי קרוב באחוזים של מצנע, שהגיע למקום הרביעי עם 12%. אבל לא לצורך כך הוא בוצע... הסקר חזה הפרש של 18% בין יחימוביץ לפרץ, פער בלתי ניתן לסגירה. בפועל כאמור היו התוצאות שונות לחלוטין.

סקר נוסף שפורסם סמוך למועד הבחירות, היה של "מכון שריד" מחיפה. גם הסקר הזה חזה ניצחון של יחימוביץ בהפרש ניכר של 17% מפרץ. אנשי פרץ לא התחשבו בסקרים ואמרו כל העת, כי הם יודעים שאין בינם למציאות דבר. כך היה גם בהתמודדות בין פרס לפרץ בעבר. כל הסקרים חזו אז ניצחון מוחץ לפרס, ובסוף הגיע פרץ וגרף את הניצחון.

אחת מחברות הסקרים הגדולות, נימקה מדוע אינה עורכת סקרים בבחירות בתוככי מפלגות. מדובר בד"ר מינה צמח העומדת בראש מכון הסקרים דחף. לדבריה, חלק גדול של חברי העבודה התפקדו רק לצורך הבחירות, וכאשר מתקשרים אליהם, הם אפילו לא יודעים שהם חברי מפלגה. ביום הבחירות מגיעים אליהם, מסיעים אותם לקלפי ואומרים להם למי להצביע. "ככה אי אפשר לעשות סקרים", אמרה ד"ר צמח.

ובימים אחרות: אין סקרים במפלגת הארגזים...

הגוש נשאר

כיצד ישפיעו הבחירות בעבודה על קדימה בראשותה של לבני

הגם שמפלגת העבודה אינה עוד מפלגה גדולה כבעבר, ויש לה כיום 8 מנדטים בלבד, ריכזה ההתמודדות הפנימית עניין רב. כלי התקשורת הקימו במות סיקור מיוחדות, והמועמדים זכו לחשיפה גדולה ולכותרות ראשיות, לפני ואחרי ההתמודדות. לכולם ברור, שאם זה היה מתרחש בכל מפלגה אחרת בת 8 מנדטים, לא היה סיקור שכזה. אבל לעבודה יש מסורת פוליטית של מפלגה גדולה ומשפיעה ומכאן ההתענינות הגדולה.

מי שעוד לטשו עין על ההתמודדות הפנימית בעבודה, היו המפלגות הגדולות הליכוד וקדימה. כל תוצאה שלא תהיה בעבודה, משפיעה גם על גודלן וכוחן. מקובל לחשוב שאם יחימוביץ תזכה, היא תנגוס בכוחה של קדימה, ומכאן העדפה של לבני, כי פרץ הוא שינצח. מאידך מעדיפים בליכוד שיחימוביץ תזכה, כדי שתנגוס בכוחה של קדימה, בעוד עמיר פרץ מסוגל "לגנוב" קולות ממעוזי הליכוד בפריפריה ובדרום.

ואכן יחימוביץ היא המועמדת המועדפת על נתניהו, ולו בשביל לפגוע בקדימה. לשניהם יש עניין משותף בכך. נתניהו רואה בקדימה מפלגה שנואה, שיצאה מהליכוד ובאה לפגוע בו אישית. ואילו יחימוביץ רוצה להחזיר את העבודה למקום שהיתה בו בעבר, על חשבונה של קדימה ולבני.

מנגד לבני מעונינת בפרץ בראשות העבודה רק כדי שהעבודה בראשות יחימוביץ לא תגדל כאמור על חשבונה. עם זאת יש אפשרות שאם פרץ יפסיד, הוא ימצא עצמו בעתיד בקדימה.

בסקרים שפורסמו השבוע (שוב פעם הסקרים...) על ידי חברת דיאלוג (עבור "הארץ") עולה כי מוקדם היה להספיד את מפלגת העבודה. זאת משום שאם יחימוביץ תעמוד בראשה היא תקבל 22 מנדטים, בעוד עמיר פרץ יקבל 18.

מדובר בתוצאה מכובדת למפלגה שיש לה היום 13 מנדטים, ולאחר פרישת ברק וחבריו רק שמונה מנדטים. הסקר מוכיח כי זו פעם ראשונה שמנהיג מפלגה (אהוד ברק), מצליח לשקמה לאחר שהוא עצמו עוזב אותה..

הסקר מגלה כי אם יחימוביץ תיבחר לראשות העבודה, היא לוקחת 6 מנדטים מקדימה, ומורידה אותה ל-22 מנדטים, בדיוק כפי שהעבודה תקבל. באם פרץ יעמוד בראש, קדימה תרד רק בארבעה מנדטים ותקבל 24, בעוד העבודה 18. המחאה מסתבר לא עזרה לקדימה, שאינה נתפסת כאלטרנטיבה שלטונית.

נפגעת נוספת היא מרצ. העבודה בראשות יחימוביץ וגם פרץ נוטלת ממרצ שני מנדטים ומעמידה אותה על ארבעה בלבד. גם הליכוד מאבד 2-3 מנדטים. אם יחימוביץ בראש — הליכוד מפסיד שניים, ואם פרץ, הליכוד מפסיד שלושה. עם זאת המנדטים הללו לא הולכים לעבודה, אלא למפלגות הימין האחרות, כך שהגוש נשמר.

כך או אחרת הסקר מראה שבבחירות הבאות צפויות להיות שלוש מפלגות בסדר גודל (פחות או יותר) שווה. הליכוד, העבודה וקדימה. נתניהו ישאר לעמוד בראש הגוש הגדול, והשאלה היא האם יזדקק לקדימה או לעבודה, כדי להקים ממשלת אחדות לאומית, אם לאו.

הרפז והברווז

הכל מסביב רותח ודליק, ואילו פרשת המסמך אינה יורדת מסדר היום

העיסוק הבלתי פוסק בפרשת הרפז-אשכנזי-גלנט, מראה עד כמה התקשורת ועימה גורמי ביטחון רבים, מנותקים לגמרי מהמצב האזורי הבעיתי. ואכן עיון במה שקורה מסביב, מראה עד כמה המצב מדאיג ביותר.

טורקיה מנסה להבעיר ולהדליק את אדי הטרור באזור. הפלשתינים פועלים במרץ להכריז על הקמת מדינה בגבולות ´67, החמאס מאיים לממש את הריבונות בכוח, כוחם של "האחים המוסלמים" במצרים גובר, המלך עבדאללה אומר שאם הוא היה ישראלי, היה מתחיל לפחד, ולגמרי לא ברור מה הולך להתרחש בסוריה.

כל זה לא מפריע לבכירים במערכת הביטחון, לעסוק במרץ בפרשת הרפז-אשכנזי-גלנט, במקום שיעסקו בהערכות מצב ובהכנת כוחות הביטחון למשימותיהם.

בשבוע שעבר צברה הפרשה תאוצה, כאשר נחשף בערוץ החדשות הראשון על חלופת מסרונים בין משפחת הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי לבין בועז הרפז, החשוד כי כתב את המסמך המפורסם, ובו כביכול התוכנית הסודית למינוי יואב גלנט לרמטכ"ל. המסמך המזויף גרם אז לסערה רבתי, ובסופו של דבר נמנע מגלנט להיות רמטכ"ל, בעקבות פרשה נוספת של הקרקעות במקום מגוריו.

עד היום סבורים רבים כי נעשה עוול קשה לגלנט, אבל את הנעשה אין להשיב, ולערוצי התקשורת השונים, לא נותר אלא לנבור בפרשה כדי לגלות עוד ועוד פרטים שטרם נחשפו.

מחלופת המסרונים שנחשפו, עולה כי בין משפחת אשכנזי, להרפז ולעוזרו האישי של הרמטכ"ל לשעבר, ארז וינר, היו קודים שונים, אותם העניקו לגיבורי הפרשה האחרים. לעיתונאי אמנון אברמוביץ שחשף את הפרשה הוצמד הכינוי "השרוף" (אברמוביץ נושא על פניו פצעי מלחמה קשים). גלנט כונה "הלבקן", ואילו מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס כונה "הזקן עם התה בירושלים". המבקר לבטח לא אוהב את הכינוי שדבק בו (והוא עוד יפתח בחקירה נגד מי שהעז).

הרמיזות, ההדלפות וחלקי המידע שזורמים בתקשורת, מייצרים (כרגיל) שיח ציבורי של ניחושים ושמועות. שום דבר לא מבוסס, אבל מי שנפגע מכל זה, הם שניים. יואב גלנט שלא מונה לרמטכ"ל. וגבי אשכנזי שרוצה להתקדם בעתיד לפוליטיקה הגבוהה. הפרשה הזו תרדוף אותו, אם יתברר שאכן היה מעורב בעניין, והוא זה שמנע מגלנט את תפקיד הרמטכ"ל.

אשכנזי מכחיש בתוקף את כל השמועות, והשבוע אמר את הדברים בפומבי. "בתפקידי כרמטכ"ל עסקתי יחד עם המטכ"ל בהכנת הצבא למלחמה. לא עסקנו בכתיבת מסמכים ובקשירת קשרים".

ובשורה התחתונה — גם אם אין מאומה בכל הפרשה, הרי שמסכת ההאשמות, הגלויות, הסמויות והמרומזות, המופצות לכל, גורמת לכל המעורבים בעניין ובעיקר למערכת הביטחון נזק תדמיתי ענק, הרבה יותר מכל ראש ממשלה טורקי (מטורף). הפרשה הזו מצוטטת בעולם, ונקל להבין מה חושבים שם על התאמת בכירי מערכת הביטחון כאן לתפקידם.

והיה מי ששאל (בכאב): איך מתפקדת מדינה, העומדת בפני אתגרי ביטחון קשים ביותר, כשהרמטכ"ל (לשעבר) ושר הביטחון שלה השקיעו ומשקיעים זמן ומאמץ רב כל כך, כדי להרוס זה את שמו ומעמדו של האחר?

הסולטן הטורקי

השליט החדש: כך כובש ארדואן עוד ועוד מאחזים בעולם הערבי

עוד בדאבוס, כאשר פרץ המשבר עם ארדואן, בעודו תוקף את נשיא המדינה שמעון פרס על מבצע עופרת יצוקה, כבר אז דיברו בארץ, על הרצון של ראש ממשלת טורקיה לכבוש לעצמו את התואר: מנהיג העולם הערבי. וכיצד עושים זאת? על ידי שחובטים בסמלים ישראלים, דוגמת שמעון פרס.

ארדואן חבט בו לעיני כל, כאשר התעמת איתו מילולית ואף יצא באמצע דבריו. לא היה מי שהחמיץ את העניין, שסוקר מכל עבר בעולם הערבי. מאז החריף המשבר למימדים רבי עוצמה, בעקבות פרשת המרמרה, ודרישתו ממדינת ישראל להתנצל. ארדואן משמיע (כמעט) מידי יום, שורה של איומים נוספים ולא עוצר לרגע.

בעולם הערבי עוקבים אחר מעשיו של ארדואן והתבטאויותיו. לא כולם מאושרים מהניסיון שלו, לכבוש לעצמו מעמד על. התקשורת הערבית אמנם מכנה אותו "הסולטן הטורקי" ו"סלאח א-דין", אבל השליטים חוששים מפניו. הם לא אוהבים לראות, כיצד הוא מדבר להמונים מעל ראשיהם.

די היה לשמוע את הקולות ולראות את המראות במצרים, כאשר ארדואן הגיע לשם השבוע. המועצה הצבאית העליונה קראה לתושבים שלא להתאסף, אבל ההמונים לא נשמעו, והקיפו את ארדואן מכל עבר, תוך שהם קוראים לעברו קריאות תמיכה ועידוד. לא היה מאושר באותם רגעים מארדואן. הצילומים משדה התעופה, הם בדיוק התמונות שהוא מבקש להראות לעולם. "אני המנהיג האזורי היחיד שנע בחופשיות, בניגוד למנהיגי העולם הערבי החוששים למעמדם עקב ההפגנות וההפיכות".

לא לחינם בחר ארדואן לבקר בשלוש המדינות שהדיחו לא מכבר את מנהיגיהן — מצרים, תוניסיה ולוב. בפני כולם הדגיש את המסר, שיש ללכת בעקבותיו ולקבל את המלצותיו, כיצד לנהל את הענינים.

ארדואן מציג עצמו כמי שזכה רק לאחרונה המערכת בחירות שלישית בארצו. הוא מייצג מעצמה אזורית, יש לו צבא חזק, ולכן הוא יכול לבצע מהלכים באזור מול מדינת ישראל, סוריה, הפלשתינים, הכורדים ולוב.

במהלך ביקורו במצרים, התראיין לכלי התקשורת המקומיים ולא היסס להציע לשלטונות המצריים ללמוד מטורקיה, כיצד לנהל את הענינים. "על מצרים ללכת בדרכה של אנקרה", חזר ואמר שוב ושוב. לאחר מכן הסביר כיצד הוא מתעמת מול מדינת ישראל, "הילד המפונק של המערב", ומעמידה במקומה, מאז מבצע עופרת יצוקה. "רק אני יכול לאיים עליה", הוא אומר.

ההמונים מריעים לו, אבל מנהיגי המזרח התיכון הרבה פחות. הם לא אוהבים לשמוע את הצהרותיו המתלהמות, ולא ששים לראות כיצד הוא מדבר להמונים בארצותיהם מעל ראשם. אולם במצב הנוכחי, אין מנהיג ערבי שמסוגל לצאת נגדו, בטח לא במצרים, בתוניסיה ובלוב, שם יצא ראשון מהאזור נגד קדאפי וקידם את מעורבות ברית נאט"ו.

החלום של ארדואן הולך ומתגשם. הרצון שלו להיות המנהיג הערבי הבלתי מעורער תופס תאוצה. השאלה היא מי יהיה המנהיג הערבי הראשון שיעז להעמידו במקומו. מי יקרא לו לסדר, ויגיד לו לחזור לטורקיה ולהפסיק לתת עצות בנימה פטרונית ושחצנית.

מי הפטרון?

מדוע החליט ארדואן שלא להגיע בסופו של דבר לביקור ברצועה?

עוד לפני ביקורו הנוכחי במצרים, תיכנן ארדואן לכלול בסיור גם את רצועת עזה. הרצון שלו היה לקטוף מחמאות מאנשי החמאס, על שהיה המנהיג היחיד שנלחם עבורם כדי לשבור את המצור שהטילה מדינת ישראל. בחמאס אכן הבטיחו והתכוננו לחגיגות ענק, אולם בסופו של דבר ארדואן ביטל את כוונתו.

"אני לא רוצה להעצים את המתיחות וההסלמה מול מדינת ישראל" נימק את החלטתו. תחילה איים לבקר במקום, אם מדינת ישראל לא תתנצל על ארועי המשט. אולם מאחורי הקלעים נעשה מאמץ דיפלומטי גדול למנוע את הביקור.

מקובל לחשוב כי ארה"ב היא שמנעה מארדואן להגיע לעזה, והוא נרתע מאיומיה. אולם לדעת פרשנים ומומחים לעניני ערבים, נמנע ארדואן להגיע לעזה, בגלל שלא רצה להחריף את יחסיו עם... איראן.

המדיניות של ארדואן בסוריה, והקריאות שלו נגד בשאר אסאד, קוממו נגדו את השלטונות בטהראן, החפצים ביקרו של הנשיא הסורי. האיראנים כעסו עליו מאד, והוא הבין כי מתח מידי את החבל. זו בדיוק הסיבה מדוע הוא לא מגיע לעזה.

ארדואן חושש שאיראן תפרש את הביקור הזה כהתרסה נגדה. זאת משום שהיא הרי הפטרון של החמאס. אם היה מבקר בעזה, עלול היה הדבר להתפרש, כי טורקיה דוחקת את איראן ממחוזות השפעתה במזרח התיכון. קודם עשתה זאת בסוריה ועתה בעזה. לפיכך החליט ראש הממשלה הטורקי, לבטל את הביקור בעזה, ובכך לאותת על רצון טוב כלפי איראן.

ארדואן לא רצה גם להסתכסך עם השלטונות במצרים, שגם הם רואים עצמם כבעלי השפעה על עזה. כמו כן בין מצרים והחמאס יש משבר מתמשך סביב מעבר רפיח. החמאס דורש את פתיחת המעבר באופן רצוף ורשמי. מצרים הבטיחה לעשות זאת, אבל איננה עומדת במילתה.

במועצה הצבאית במצרים, רואים את הקשר בין עזה לסיני כסכנה. המועצה אינה סוגרת אמנם את המעבר, כפי שעשה הנשיא המודח מובארק. אבל מותירה רק פתח צר למעבר, וגם הוא לא תדיר. אם ארדואן היה מגיע לעזה, הוא היה נדרש לנושא וחושף את הבעיה, לפיה גם מצרים (ולא רק מדינת ישראל) , מטילה מצור על הרצועה.

ביטול הביקור בעזה נובע אפוא משיקולים אזוריים. 1. איתות על רצון טוב כלפי איראן. 2. ניסיון שלא להביך את המועצה הצבאית במצרים, שגם היא מטילה מצור על עזה.

מה שברור הוא, שביטול הביקור לא ארע מהפחד של ארדואן מארה"ב או ממדינת ישראל. האמריקאים לא מפחידים את ארדואן, עוד הוכחה כיצד הנשיא אובמה הולך ומאבד את מעמדו בעולם (ולא רק בארצו) ונכשל בתפקידו כ"שוטר העולמי".

שאלות פתוחות

עשור לתאומים: ושוב עולות ונשמעות תיאוריות הקונספירציה

מידי שנה כאשר מציינים אירועים משמעותיים שהתרחשו באותו תאריך, נלווים לאותם אירועים כתבות קונספירטיביות. כך קורה מידי שנה ביום הציון לרצח רבין, כאשר תיאוריית הקונספירציה מוצגת שוב ושוב, עם כל השאלות הנלוות לרצח, וכך כאשר מציינים מידי שנה את ארועי הזיכרון לאסון התאומים.

השנה התגברו תיאוריות הקונספירציה, עקב ציון עשור לפיגוע שזיעזע את העולם. עשור חלף, ומתברר כי התיאוריות גברו, כולל כל השאלות הנילווות. וכך אם בעבר עסקו כל תיאורי הקונספירציה במעורבות היהודית כביכול בפיגוע, בטענה שרוב הנפגעים לא היו יהודים, אף שרבים מהם עבדו במגדלי התאומים, הרי שהשנה במלאות עשור, עסקו הקונספירציות במעורבות הישירה כביכול של הממשל האמריקאי באסון.

תחת הכותרת "השאלות הפתוחות", פורסמה תיאוריית הקונספירציה שהציבה את כל השאלות שנותרו פתוחות מאז הארוע. בין השאלות: "מה גרם לקריסת התאומים והבניין הסמוך? למה אף מטוס קרב לא הוזנק לאוויר באותו בוקר? מדוע נגרסו השיחות עם מגדלי הפיקוח? האם באמת מטוס התרסק לתוך הפנטגון? והיכן שרידי הטיסה שהתרסקה בפנסילבניה?

השאלות כולן נועדו להצביע על מעורבות כביכול של הממשל האמריקאי בפיגוע, כיון שגם אחיו של הנשיא לשעבר בוש הוזכר בהן, בנוגע ל"שידרוג" שביצע קודם לכן בבניני התאומים.

באחת הכתבות נטען, כי "תיעוד הרגעים הארוכים שלפני קריסת התאומים מראים מתכת נוזלית רותחת זורמת מצדי הבניין. כל מומחה יספר לכם שכדי להמיס פלדה צריך חום רב בהרבה ממה ששריפה או אפילו התנגשות מטוס בבניין יכולה להפיק, ורבים מהם מאמינים שמדובר בכלל בחומר דליק מאוד, המשמש לחיתוך של פלדה באתרי בנייה, בשם תרמיט".

"איכשהו מצפים מאיתנו להאמין ששריפת משרד, שפרצה באחת הקומות הרחוקות ממוקד ההתרסקות, הצליחה להמיס את יסודות הפלדה עד שהם נשפכו כמו בבית יציקה מהחורים בדופן חלקו התחתון של המגדל? שימוש בתרמיט עונה בקלות על שתי השאלות האלה, כך שהשאלה הגדולה היא לא מדעית, כי ההסבר קיים וברור, אלא איך התרמיט הגיע לשם, ומי שם אותו שם?".

המסקנה (הזהירה) של הכתבה: פגיעת המטוסים בבנייני התאומים לא היתה יכולה להמיס את יסודות הפלדה של הבניינים.

שאלות רבות מתבססות על מה שנכתב ופורסם באתר התקשורת "אמת אחרת", המתמחה בכל מיני תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות. יש להניח כי בעשור הבא, כאשר יציינו עשרים שנה לארוע, כבר יהפכו חלק מהדברים ל"אמת מוחלטת".

מקום תשיעי

מי הוצב השנה בעשירייה הפותחת של רשימת המשפיעים הכלכליים?

מידי שנה מפרסם העיתון הכלכלי "דה מרקר" את רשימת מאה המשפיעים על המשק הישראלי לאותה שנה. בשנים האחרונות הגיע למקום הראשון שוב ושוב ראה"מ בנימין נתניהו, בגלל מדיניותו הכלכלית שייצבה את המשק, שנותר יציב למרות הזעזועים במדינות שונות ובראשן ארה"ב.

השנה בחר העיתון בחר באזרחי ישראל למקום הראשון במדד המשפיעים. זאת בשל המחאה הציבורית וההוכחה כי אכן האזרחים יכולים לשנות ולהשפיע על סדר היום.

במקום השני נמצא גם הפעם בראש האישים, בנימין נתניהו, אחריו שר האוצר שטייניץ, ואחריו פרופסור טרכטנברג, העומד בראש וועדת הריכוזיות הפועלת לעצירת הריכוזיות במשק הישראלי, וכן בוועדה שנועדה לסייע למעמד הביניים והשכבות החלשות. מיד אחריו נגיד בנק ישראל סטנלי פישר.

במקום התשיעי, בעשירייה הפותחת של המשפיעים הכלכליים על המשק הישראלי, נמצא יו"ר ועדת הכספים הרב משה גפני. בעיתון "דה מרקר" מדגישים את פועלו של הרב גפני בהיבטים הכלכליים ובראשם העברת חוק שישינסקי שיגדיל את תמלוגי הגז של הטייקונים למדינה, וזאת למרות המחאות והלחצים העזים שהפעילו הטייקונים נגד החוק.

כמו כן מציינים את הלחץ המאסיבי, שהפעיל הרב גפני על הממשלה לפעול לעצירת הריכוזיות במשק המובילה לייקור המוצרים ולמונופול בתחומים שונים, ובשל הדיונים האינטנסיביים שקיים בנושא יוקר המחיה ומצוקת הדיור.

מדובר בשנה השלישית ברציפות, בה מופיע הרב גפני ברשימת מאה המשפיעים של העיתון, בו מופיעים כל אילי ההון והאישים הכלכלים הבולטים. אשתקד מוקם הרב גפני במקום חמישים, הפעם כאמור, קפץ למקום התשיעי, ביכולת השפעתו על המשק הישראלי.

"איני פועל לצורך כיבוש מקום כזה או אחר ברשימת המשפיעים הכלכליים", אמר הרב גפני בתגובה. "אבל ברור שמתוקף תפקידי בראשות ועדת הכספים, יש צורך לעמוד איתן מול גזירות כלכליות או תקנות שהציבור מתקשה לעמוד בהן".

מי ינאם

בעוד נתניהו עדיין מתלבט האם לצאת לאו"ם, פרס כבר מחמם מנוע

בשבועות האחרונים נכתב כאן רבות על ההתלבטות של נתניהו, האם לצאת ולנאום בעצרת האו"ם נגד ההכרה במדינה פלשתינית, אם לאו. הדיון מתקרב ויערך בשבוע הבא, ונתניהו (נכון לשעת כתיבת השורות) עדיין מתלבט. בלשכתו כבר עובדים על הנסיעה ופנו השבוע לכתבים המדיניים, בשאלה מי ישהה בניו יורק בעת הדיונים באו"ם, כדי להסדיר עבורם אישורי כניסה לאירועים.

אולם בלשכת נתניהו טרם יודעים, האם הוא בעצמו יסע, או ששמעון פרס, ישא את הנאום המרכזי. ההתלבטות היא אמיתית. אם יחליט נתניהו לצאת לאו"ם, ובתום נאומו, יזכו הפלשתינים לרוב מוחץ בעד הקמת המדינה שלהם, ירבוץ הכישלון עליו.

במקביל אם ירככו הפלשתינים את הצעתם, אזי יצטרפו גם מדינות אירופה לתמיכה בהם, ואז הכישלון הישראלי יהיה עוד יותר גדול. נתניהו יוצג כראש מדינה מבודדת לחלוטין ללא תומכים, מלבד האמריקאים (וגם זה רק לצאת ידי חובה).

מנגד אומרים בסביבת ראה"מ, כי אם יחליט בכל זאת לנאום באו"ם, הדבר עלול להיחשב כפאניקה ישראלית, ויעצים את המהלך הפלשתיני. צד נוסף: אם לא יצא וישאר בבית, יגידו שנתניהו ברח (ובעצם נשאר) והוא אינו מנהיג אמיץ אלא פחדן שמפקיר את הזירה, בדיוק כאשר צריכים מסבירן שכמוהו בראש. הצדדים הם לכאן ולכאן, רגע פה, רגע שם.

הנטייה בקרב אנשיו היא להמליץ לו בסופו של דבר, לצאת ולשאת נאום נלהב, לקרוא לפלשתינים להגיע לשולחן המשא ומתן, ואפילו לנקוב בשעה ומיקום. נתניהו צריך יהיה לומר: "כן למדינה פלשתינית. בואו ותסגרו עימי הסכם".

ואכן מאחורי הקלעים נעשים מאמצים להפוך את הדיון באו"ם מהכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית להכרזה על פתיחה מחודשת של מו"מ בין הצדדים. אבל כדי שזה יקרה, נתניהו יצטרך לתת משהו לשליחים האמריקאים דניס רוס ודיויד איילי, שבקרו בארץ בשבוע שעבר, גם טוני בלייר הגיע לאזור וכולם נפגשים עם כולם.

מי שפועל גם הוא מאחורי הקלעים, הוא שמעון פרס, שיודע כי אם נתניהו לא יסע לאו"ם, הוא זה שיסע. פרס מבקש לקבל מנתניהו חופש פעולה, כדי שיוכל לסייע למדינת ישראל לצאת מהבידוד הבינלאומי. בינתיים פרס אינו מקבל את מבוקשו.

לפני שבועיים אמור היה להפגש עם אבו-מאזן. אולם כאשר היה כבר בדרך לירדן, התברר לו כי אין אישור מנתניהו לדבר קונקרטית על גבולות ועל מוכנות לויתורים. כאשר נשאל על כך בתקשורת, לא הכחיש, ולא אישר. "אני חושב שהדרך הנכונה זה לעשות את זה היא בלי כותרות ובלי פרסום", אמר.

פרס לא מוותר. בהקשר הזה הוא מזכיר את האמירה שמיוחסת לנשיא המדינה הראשון חיים ויצמן, שבא בטענות ואמר, "המקום היחיד שבו נותנים לי לדחוף את האף שלי, זה הממחטה שלי" פרס פועל בצורה אחרת. אם סוגרים בפניו דלת, הוא נכנס דרך החלון..