שיגרה הולכת ונרקמת.

מדי בוקר בודקת מי נוכח ובעיקר מי נפקד. מתקשרת לברר מדוע לא הגיעו.

חלקם מסננן אותי, אחרים משיבים.

ג'. לא שמע את השעון. א. עם כאבי מחזור.

מ. שוב במשרד הפנים, האזרחות כנראה תסתדר. דור 4 לא רק בSMART PHONES, גם בחוק השבות...

ר. זכר שעליו לעשות בדיקות שתן, חיפש אותי, הקפצתי אותו למקום הבדיקות, האיש שעושה אותן לא היה.

נסענו חזרה לביה"ס, לשעור . לא אחרנו. 

ס.

סוף סוף הצלחנו להגיע למצב של שיחה. ספר לי, אני מבקשת, רק יודעת שאתה חכם, התרשמתי כבר בשיעור החינוך הראשון. 

הוא פותח ומספר, אני יושבת בעינים פעורות שהולכות ומתלחלחות . 

"כל מצב בחיים מאפשר בחירה, מה אני בוחר תלוי בי, אני את המשפחה שלי אוציא מן המצב הזה, זה ייקח לי כמה שנים, אבל אעשה זאת"

אני בטוחה . הוא נשמע כמו איש מבוגר, יכולת יוצאת דופן של התבוננות פנימה. הוא רק בן 17, אני מזכירה לעצמי, הלב נצבט.

שוב שיעור חינוך.

בשבוע הבא יש לילה בטבע לכל תלמידי התיכון. אני מציגה בפניהם את התכנית ומהם הצוותים אליהם ניתן להצטרף.

היענות דלילה, הרבה סקפטיות, אנחנו לא מגובשים, אומרת ר. חבל על המאמצים שלך. זה לא ילך.

ר. מתנדב להיות בצוות אחד. אחריו הכל נעשה יותר פשוט. אני מספרת להם שלפני לא מעט שנים אמרה לי תלמידה שאני נאיבית. שכדאי שאפסיק להאמין כל כך. 

מי שלא נאיבי לא יכול עסוק בחינןך, השבתי לה אז. חושבת כך גם היום.

אין מצב למקום אחר ממקום ראשון. שמעתם? אין מצב. 

הם מתבוננים בי קצת כמו על פסיכית. אין דבר. אני רגילה.

שבוע שני,

מתבגרים עם חיים לא פשוטים,

עוני, רעב,  הרבה רצון להצליח, לבבות שבורים ,  אהבות מרגשות.

ספטמבר 2011. שלהי אלול .