היה היה דג קטן,

דגיגוני שמו.

הוא היה שובב,

חצוף,

ופעלתן. 

הייתה לו גאוות יחידה

כמו של,

אנשי צפרדע.

הוא היה נפוח מחשיבות עצמית,

כמו ברקודה.

הייתה לו תאווה לחיים,

כמו של דג פירנאה רעב עם שיניים'

שלא אכל יומיים. 

ביום יום הוא היה מתנהג כמו,

צלופח משופשף וערמומי'

אשר לא מפסיד,

שום עסקה טובה.

בשבת וחג' הוא מתגנדר

כמו דג חשמל פסיכודלי

על מנת להרשים,

את בנות המין היפה.

מחליף צבעים

כמו זיקית ים.

בדמיון שלו,

  הוא ליוויתן גדול סנפיר. 

שכל הים לרשותו.

ואוי ואווי,

למי שבכלל ינסה להפריע לו את שלוותו.

הדג הקטן חזר נרעש ונרגש,

מהחוויה בים הגדול.

הוא נכנס לביתו הקטן,

הוא מצא עצמו נעמד ליד הראי.

ולהפתעתו ,

ולתדהמתו הרבה'

הוא ראה שהנפח שלו זה של סרדין מאוד קטן.

הוא חייך לעצמו

ואמר בקול רם'

כאילו שיש בחדר מישהו,

לא אכפת לי,

מה כולם חושבים עלי 

העיקר שאני שוחה,

עם הגדולים

•          בעמוקים.
• 
  
• ולא עם הקטנים ברדודים!!!