אני עובר בדרך החיים פוסע לי בין השבילים המוכרים.
בשעת בין ערביים, שעת הדמדומים.
אני עובר בדרך, הולך לתומי בין הסמטאות היפות בשכונה , אני עסוק וטרוד בענייני הקטנים.
אני בקושי זוכר מי אני, ולאן אני בכלל צריך להגיע, ומה היעד שלי.
בסך הכול אני יצאתי לטיול קטן, בשכונה הישנה שבה אני גר.
כעבור בערך חצי שעה לפתע, פתאום זה מגיע אלי, לאף שלי. הריח הזה של הקיץ ריח התמימות ,
אני מוצא את עצמי במצב מעולף חלקית.
פתאום פלאש בק מהעבר הרחוק, אצלי כאן ועכשיו, דז'וו.
ואני לא בדיוק מוכן, זה מחזיר אותי אחורה בזמן לגיל העשרה. 3 עשורים אחורה, לעצמי אני אומר, שאני רוצה עוד קצת מזה, לפני שזה נעלם לי, לפני שזה מתפוגג.
רוצה לחזור לפעם הראשונה שזה קרה לי. רוצה את ההתרגשות הראשונה. ריח של מתיקות טבול בשובבות נישא באוויר ,
ואז עילפון חושים.
אז זה היה "מאיים" מהמם.
היום כבר לא, היום זה משעמם וריקני.
אבל אני אותו האדם של אז, ובגיל שלי להתרגש אומר בעיות בלב, בעיות מיותרות שאני לא רוצה.
ולכן אני נזהר שלא להתרגש יתר על המידה. אבל זה יותר חזק ממני, משתלט עלי, על כול 5 החושים. משתק אצלי את החוש השישי.
אני לא רוצה שזה יגמר.
זה שוב כאן, אני נזכר, מתרגש, נהנה, ובליבי אומר תודה.
תודה לך אבא, שאפשרת לי להרגיש את הדבר הנפלא הזה, שלא נקנה בכסף. תודה לאל.
אני בסך הכול יצאתי לסיבוב קצר ושגרתי.
לנשום אוויר נקי, חדש. אוורירי.
אמרתי לעצמי שבדך אקנה לי משהו קל לאכול, ואז אחזור מיד לביתי הקטן והחם.
החודשים החמישי , שישי, שביעי, והשמיני. הם חודשים נהדרים עבורי. ריחות של גיל טיפש עשרה , קיץ. חיוכים של אהבה ראשונה, אהבה תמימה. נשיקה ראשונה.
הריח הנעים של סופו של יום קיץ נעים. ריח הבשמים , ריח הבישולים מהבתים מגיע אלי לאף הקטן שלי, נישא באוויר. ויחד איתם מגיעות המחשבות שלי,
אני מפליג לי במחשבה, נודד.
אני מפליג למרחקים,
רוצה להיות במרומים.
ריח של יום שישי בערב, קומזיץ' עם החברה, אלה שהם בחברה המצומצמת, המקובלים.
הולכים לבקר את החברה בבית הוריה, הרי קבענו כך כל השבוע מראש. אני נרגש עכשיו כמו אז, מעלה עם עצמי תהיות , מחשבות. אני הולך בדרך,
רק שעכשיו אני הולך לקנות לי סיגריות, וזה כל ההבדל.
בחוץ נשמעת המוזיקה שבוקעת מהבתים, מסיבה פרטית, ההורים אינם אז חוגגים. עושים כאב ראש לשכנים, הופכים את הבית, נהיה בלאגן.
רוק אנד רול. שנות ה70 אני שיך לדור התקליטים, אז הלכנו יחפים, שבועת צופים, מרים שלוש אצבעות ביד ימין.
אני הולך לי בדרך, עובר באותה השכונה, באותו הרחוב.
גם השכונה הזדקנה כמוני.
אני רוצה לצעוק בקול ולהגיד לכולם גם אני הייתי פעם כזה, כמו שאתם עכשיו. אבל כיום גרים בבית אנשים אחרים, עם ילדים מזן אחר שלא ממש יכולים להבין אותי. בבתים כיום גרים, אנשים אפורים. עם גגות רעפים אפורים, חיים להם אנשים בשחור ולבן.
ובחנייה שלהם,
יש מקום לשתי מכוניות חדשות. כמובן שבצבע אפור, צבע הכסף.
הילדים הם אלה שסובלים, זה בא על חשבון התמימות שלהם, הזמנים משתנים , כך גם שאר העולם.
אנשים אפורים גרים בבתים אפורים, האם הם אנשים חמים או קרים? והקירות שותקים.
אני שב לביתי הצנוע, אני עייף. תשוש. ראשי שפוף. אני מכין לעצמי נס קפה. מתיישב חושב, ואז כותב לעצמי כותרת.
מפת דרכים.
וזה מעלה לי חיוך על פני, לעצמי אני אומר כך. טוב שנשארתי תמים. (מזל גדול) |
