צופה בתוכנית ומוצאת את עצמי בוכה עם המשתתפים ולפעמים גם בלעדיהם ולועגת על עצמי...רכרוכית. ופתאום מבינה שהאוכל הזה...זה שאני נמצאת איתו כבר שנים ביחסי אהבה שנאה, התקרבות המנעות... שהוא בכלל לא אוכל לגוף אלא מזון לנשמה...ושאני לא שונה מאחרים... מעטים הם אלה שהאוכל הוא רק דלק לגוף, לכולם זה מזכיר רגע של אושר, או בן אדם אהוב..או פחות אהוב, מקומות שביקרנו, טעם של בית או טעם של אהבה וקבלה.
ואומרת לעצמי שמהיום כשאגיש מנה טעימה אומר במקום בתאבון - באהבה. |