בסך הכל נתניהו לא אשם. הוא לא אשם בכך שבתקופת כהונתו נבחר בארה"ב נשיא, שאהדת ישראל אינה בראש מעייניו. הוא לא אשם כי הפלשתינאים החליטו לשנות את הטקטיקה, ולסרב לכל משא ומתן עם ישראל, בלי שזו תתחייב יותר מכל קודמותיה. הוא בוודאי אינו אשם שבטורקיה מכהן ראש ממשלה איסלמי, שונא ישראל, המבקש לקדם את יחסיו עם מדינות ערב על חשבון קשריו עם ישראל. שלא לדבר שהוא אינו אחראי לכל התהפוכות בעולם הערבי, שסילקו את מובארק מהשלטון, מאיימים על אסד וגם המלך עבדאללה הירדני חושש לעורו.

כל הצירופים הללו, מלווים את כהונתו, והוא צריך לתמרן בין כולם כדי לשרוד. לא עזרה לו העובדה שהוא הסכים להתגמש בכל עמדותיו המדיניות ולהכריז בנאום ´בר-אילן´ המפורסם על נכונותו להכיר במדינה פלשתינאית ולבצע חילופי שטחים. בעולם הוא מוצג כסרבן שלום מובהק, גם אם אבו-מאזן הפלשתינאי, הוא זה המסרב לדבר עמו. גם הצעד הדרמטי שנקט בראשית כהונתו — צעד שאף אחד מקודמיו לא נקט מעולם — הקפאת הבנייה בשטחי יהודה ושומרון למשך עשרה חודשים, לא עמד לזכותו, כאשר נגמרה ההקפאה והפלשתינאים המשיכו לסרב לכל משא ומתן מדיני.

השבוע מתכונן נתניהו לצאת לעצרת האו"ם, כדי לבלום במעט את הסחף האדיר כנגד מדינת ישראל. לדבר הוא יודע, והוא מאמין שביכולתו לייצג את מדינת ישראל בבמה הבינלאומית הזאת, יותר מכל אחד אחר. אבל הנאום לא ישנה את העובדה שבידודה של מדינת ישראל הולך וגדל. יותר ויותר מנהיגים בעולם, אינם מאמינים שנתניהו באמת רוצה הסדר שלום. הפלשתינאים למדו להגיד את ה´לא´ שלהם, ב´כן´ אחד גדול. הם רוצים שלום. הם רוצים משא ומתן. אבל יש להם אי-אלו תנאים ´שוליים´, כמו התחייבות מראש לנסיגה ישראלית מוחלטת מכל השטחים, הקפאת הבנייה ועוד כמה פרטים שהם לדידם תנאי מוקדם לכל משא ומתן. מצבה המדיני של מדינת ישראל הוא בכי-רע, וספק אם נתניהו עם כל כישרונו הרטורי, יוכל לשפר אותו.