מעניין כיצד נושאים מתפתחים. המאמר על כלובי הבקבוקים שהוצבו על ידי עיריית בני ברק, דחף למספר פניות של קוראים (בני ברקים, אך לא רק) בנושא סדר וניקיון. פניתי לנתי נחום, מנהל אגף התברואה הנמרץ של עיריית ב"ב, והתפתחה שיחה מרתקת על אחד הנושאים החשובים לכל אחד מאיתנו. בראש ובראשונה מבחינה בריאותית, אך לא פחות מכך, מבחינת איכות החיים והרצון של כל אחד לחיות את חייו בנעימות ובנוחות. "פינוי זבל זה כמו אוויר לנשימה" אומר נתי נחום, ולפני שאני מעיר לו שאולי הוא מגזים במקצת הוא ממשיך "עד שאתה לא נחנק, אתה לא יודע באמת כמה צריך להודות על כל נשימה". יש משהו בדבריו. במהלך כהונתו של הרב יעקב אשר כראש עיריית ב"ב, אזרחים שכחו את המושג שביתה, ואת ההשפעה של ערימות זבל (שבדרך כלל נערים אוהבים לשרוף...) על איכות החיים. הוא מספר לי על הארגון החדש שעבר אגף התברואה, על ספירה ידנית של פחים וחלוקתם באופן שווה בין משאיות, על יתרונותיהם של הפחים המוטמנים, שבתחילה היה צריך להתחנן לאזרחים להסכים להם וכיום צריך להפעיל לחץ כדי לקבל להם אישור. נתי נחום טוען שלמרות השינוי האדיר שחל, הוא עדיין לא מרוצה. מעליו יש ראש עיריה שלוקח ברצינות כל שקית אשפה שהוא רואה ברחוב. הוא מבקש ממני להעביר מסרים לתושבים, מכאן לשם, אנחנו מגיעים לדבר על הדבר עצמו. סדר וניקיון לא במטבח או בסלון כי אם ברחוב, בשכונה ובעיר. מסתבר שגם כשהמיכלים ריקים, יש כאלה שמסיבות עקרוניות ואידאלוגיות כלשהן מקפידים להניח את האשפה לצידם ולא בתוכם. ייתכן והרמת המכסה היא מלאכה קשה מדי, או שהם מעדיפים שלא לנגוע במיכל מטעמים היגייניים. כך או כך, הם ושכניהם יבלו את השבת עם שאריות של ביצים ובשר ורטבים שונים, העיקר שלא נגעו במכסה המיכל, מסיבות היגייניות כמובן. שוב יודגש מדובר בבודדים שמזיקים לכלל (וגם לעצמם), וכנגדם אין כמעט מה לעשות. הדבר שכן ייעשה בהנחיית ראש העירייה לאחר שדי הושלמה מלאכת הארגון הוא הגברת המודעות לנושא התברואה. למעשה מדובר בפרויקט חינוכי שיתמקד בכל הגילאים, ילדים, נוער ומבוגרים. הרעיון הוא להנחיל כללים ברורים שיגרמו לאי נעימות גדולה להפר אותם.
וזה מביא אותנו לנושא שמעסיק בודאי כל הורה: "חינוך לסדר וניקיון". נתחיל בהנחה פשוטה: ישנם בתים מסודרים, נקיים ומצוחצחים, וישנם בתים מבולגנים ולגמרי לא מצוחצחים בלשון המעטה. אגב, חייבים לעשות כאן את החילוק בין "לא מסודר" ל"מלוכלך". ישנם שיקפידו על ניקיון אבל יש להם בעיה של סדר. ואילו להיפך זה לא מצוי. כלומר מי שמסודר הוא בדרך כלל גם נקי. נושא הסדר והניקיון הוא בראש ובראשונה עניין של חינוך, ויש בו גם קווים אישיותיים. סדר בבית קשור לאישיות מאורגנת. יש בפירוש כמות של בני אדם שנושא הארגון קשה להם יותר מהאחרים, ומלאכת החינוך חייבת להיות חזקה יותר ובעלת משמעת יותר. אך בנושא הניקיון, זה בפירוש רק חינוך. הורים שהם עצמם בלתי מסודרים ו/או עצלנים, שלא יצפו שילדיהם יהיו אחרים. חבל על הכעסים והמריבות. אם אתם לא מסודרים, אל תצפו שילדיכם יהיו אחרים. אך גם הורים מסודרים מגלים לפעמים שילדיהם לא. יש לזה שתי סיבות עיקריות: .1 ההורים העושים הכל ולא נותנים לילדיהם שום אחריות בנושאי ניקיון, בעצם דנים אותם להיות הורים שלא יודעים כיצד לסדר ולנקות. .2 הורים שדווקא מעוניינים שילדיהם ייקחו חלק במלאכת הסדר והניקיון אבל לא מצליחים לאכוף אותה עליהם, ואז קורה אחת מהשתיים: או שלא נקי ומסודר, או שכן, אך רק על ידי ההורים, ראה סעיף 1. הסיפור הוא איפה דוגמא אישית, ויכולת פיקוד והטלת משמעת.
הרצון של ההורים לגרום לכך שהילדים שלהם ייטלו חלק בעבודות הבית או לפחות שינקו ויסדרו את חדרם או מגירותיהם, חייב להיות מגובה ביכולת ליזום, לדרוש מהם, ובסבלנות ועקביות להמתין שהדרישה תתמלא בלי שיצטרכו לעשותה בעצמם או לוותר עליה. אם החדר של הילד שלנו נראה כמו חדר האשפה בבניין שבו לא מניחים את השקיות בתוך המיכל, זה אומר שלא דרשנו מספיק, או לא עמדנו על כך שהדרישה תתמלא. ילדים בכל גיל אוהבים מאוד לבחון את יכולת העמידה שלנו מול מצבים מאתגרים, ולבדוק את רמת הסבלנות והנחישות שלנו. לא פעם נדמה לנו, כי נמשיך לנקות אחריהם, לסדר את ארון הבגדים והמגירות שלהם עד סוף חיינו. אך אם לא נתייאש ונחליט לעבוד על זה, הם יפעלו ועוד איך. על מנת לגרום לילדים שלנו לקחת חלק במשימות סדר וניקיון ובכלל בעבודות הבית- אין צורך במאבק ואפילו לא בענישה (אם כי אין לשלול אותה לפעמים), אנו צריכים רק את הדברים הבאים: לדעת לדרוש, לגלות סבלנות וסמכותיות, ועם זאת, קצת פרופורציות לא יזיקו. ולהלן הכללים: 1. יש לקבוע כללים ברורים, עדיף בכתב, אך גם בשיחה בע"פ, על הציפיות שלכם מהילד לגבי הסדר והניקיון בחדר ובארון שלו. יש להבהיר היטב את ההשלכות שיהיו על אי קיום המטלות. לגבי הדרך או השעה — הוא יכול להחליט לבד כיצד, ובלבד שהמטלה תיעשה. 2. נכון יהיה לדרוש מכל ילד להשקיע רבע שעה ביום לסידור ולניקיון החדר. זה יחסוך ממנו משימות גדולות שבאות אחרי הזנחה ניכרת. 3. ניתן להציע פרסים והוקרה לעמידה במשימות. פרס אינו חייב להיות כסף או שווה כסף, כי אם כל דבר שייתן תחושה טובה על היותו ילד שעומד במשימות. 4. במידה והילד לא עמד במשימה, אין לעשותה במקומו. עליו לשאת בתוצאות, אם הוא לא עמד במשימה, עליו לשלם על כך. 5. יש להימנע מפגיעה מילולית ובודאי מהדבקת "סטמפל" שדווקא עוזרות לילד ולמתבגר להשתחרר מהמטלה. עלינו פשוט להמתין בשקט וברוגע, לעיתים תוך מניעה ממתן משהו שהוא רוצה- "כמובן שתקבל, רק שעליך לעשות את המטלה". והכי חשוב: לשאול את עצמנו אם אנחנו עומדים במטלות שאנו צריכים לעשות, ואם אנחנו זוכרים לדרוש. פשוט לדרוש מהילדים לבצע את המטלה, כי אם לא נדרוש — אין סיבה שיעשו אותה. |