והיית והלכת והותרת צל. שאלתי, נתראה? את רק משכת בכתפך ונסוג גם הצל.
ונפשי כגזע זקן בשעת סערה אדירה כמעת נשברה, אבל לא, רק נסדקה נאנחה מרכינה את ראשה.
והיית והלכת ולקחת איתך את האהבה ואני נותרתי לבנה עזובה שכוכבים קרים מעטרים את יתמותה.
והיית והלכת ומילה לא אמרת וגם אני לא אמרתי מילים שלא יָחְבְשׂוּ בקסמן המְאַלְחֵש את הבושה.
והיית והלכת ואת מקומך תפס אביב נוגה, אפרורי. לא נחת בצהלה לא זהר אהבה לב אוהבים לא הסעיר בתשוקה.
התגנב, אומלל, ועל כתפי הניח ראש מדובלל ובקש סליחה על הטרחה על צורתו ועל ריחו הרע.
ואני, שזרתי אצבעותי בשערו הדק ולחשתי מילות חיבה באזניו ובאצבעותי מחיתי את הדמעות מריסיו והוא הביט בפני וראה כי גם עלי עבר חורף רע.
|