צעקותיה של נור מצטלצלות באוזניי, כל פעם  שאני עולה במדרגות הבנין הישן, שבדרום ת-א, אך את צעקות השבר שלה: "רצחו את אבא שלי" לא אשכח לעולם...
גם לא את שרשרת המקרים ההזויים שקרו לאחר מכן.

 **

נור מזכירת החברה, התקשרה באחד מימי השישי ובקשה להיפגש בבית קפה ברמה"ש.

"עד כדי כך העניין דחוף ? נדבר כבר ביום א'..."

"לא, היום" בקשה.

הגעתי סקרן. "טוב לא ייצא מהשיחה הזו", אמרתי לעצמי.

נור ישבה בבית הקפה, שחומה, יפה וכתמיד אנרגטית. לצידה אשה מבוגרת, עם עיניים טובות, שהקרינה תמיכה ועידוד.
"אני יתומה וזוהי אימי הרוחנית", הציגה נור את האשה.

פתאום דחפה לאצבעותיי 3000 ש"ח ופרצה בבכי.

"גנבתי אותך. כשלא שמת לב רשמתי לעצמי צ'ק מפנקס הצ'קים העסקי. זייפתי את חתימתך ואני מתייסרת כל כך".
היא מררה בבכי, אמרה שתגיע ביום א' לקחת את חפציה ממשרדי החברה וביקשה שלא אפנה למשטרה. 
התבוננתי בה דקות ארוכות בשתיקה ואמרתי: "נור, את תגיעי ביום א' לעבודה ותמשיכי לעבוד כאילו לא קרה דבר. אין לי ספק שזה לא יקרה שוב. אני רואה במה שקרה מעידה קשה ואני סומך עלייך".

**

ביום א', קיבלה נור את פניי בחיוך קורן והודתה בדמעות, שלא פיטרתי אותה ושלא ניצלתי את הארוע כדי להתחמק מתשלומי הפיצויים...

"מתי היית בבית כנסת לאחרונה", הפתעתי אותה. 
"או-הו מזמן, האור המקיף יושב בתוכי..."

"אין לי ספק, שביקור קטן בבי"כ, רק יעשה לך טוב, לא צריך סידור, יהיו לנו טקסטים משלנו, משהו  שיטלטל וינענע כל נים בנשמה ובגוף..."
** 

עמדנו בביה"כ הקטן שברחוב אברבנאל פינת הרב פרנקל, בשכונת פלורנטין בת-א, קשובים לדממה שבהיכל. הסטתי את הפרוכת, פתחתי את ארון הקודש ואל מול ספרי התורה אמרתי לנור, חזרי אחריי מילה במילה.
"אני נור בת... מביעה חרטה עמוקה על שגנבתי כסף ממשרדי דפוס גרואר ומתחייבת לא לחזור על כך. לא אמעל לעולם בכספי החברה ולא ברכוש החברה". לשמחתי נור הוסיפה כמה מילים משלה :"ולא אגנוב לעולם גם מאחרים".
החוויה היתה חזקה. ייחסנו משמעות גבוהה ואותנטית למעמד אל מול ספרי התורה. בטחתי בה, ידעתי שלא תמעד שוב.
כשהגעתי למשרד, הכנסתי לכספת קלטת... מקווה שלעולם לא אעשה בה שימוש.
**

חלפה חצי שנה. תחושת אי הנוחות מנור הלכה וגברה.
נור "הסתחבקה" מדי, האיחורים היו רבים וכך השיחות הפרטיות והקולניות. 

קולה החזק והגבוה חדר לעצמות.  גם כשהייתי מחנה את הרכב הרחק מהמשרד, קולה החזק היה חודר את קירות הבטון העבים והתעשייתיים שברחוב ומתגבר ככל שהתקרבתי...

בבוקר לח במיוחד, הפסיקה להבחין בין לקוחות לספקים וצעקה גם עליי...

הזמנתי אותה לשיחה ובקשתי שתזכר באותו חיל ורעד שעבר בה, כשעמדנו בבית-הכנסת... 

"עשית פה דרך... יהיה חבל אם...." -

"אל תמשיך", קטעה אותי,
"יום יום, כשאני פותחת את המשרד אני נזכרת... ומודה לאל, שיש לי בוס כמוך...
המסר עבר... הפנמתי".

ואז זה קרה, שעתיים אח"כ, נשמעו הצרחות: "רצחו את אבא שלי".

עובדי המשרד הסתכלו זה בזה בתדהמה מבקשים להרגיע.
היא קוננה: "ירו בו ברובה עם משתיק קול בשכונת שביב בהרצליה".

**

ההלוויה היתה הזויה ויוצאת דופן.
אי השקט בלט, אך שני דברים לא נתנו לי מנוח.
מהיכן הפרצופים המוכרים כל כך ? ומי האנשים מעוררי הפחד, שלצידי ? .
רוב המנחמים, שפסעו בשביל, כדי לנחם את המשפחה האבלה, עצרו לפתע, שינו כיוון, והקפידו לברך לשלום קודם את שני האנשים שעמדו לצידי, ואח"כ פנו למשפחה האבלה.
התבוננתי בשניים. היתה בהם תלישות, אטימות וניכור, שהלם את בגדיהם - טרנינג וסניקרס. לבוש שלא הלם את ההלוויה...
**

יד כבדה הונחה על כתפי. איש עם משקפי שמש כהים אמר לי:
"מצאת לך היכן לעמוד. אתה מסכן את עצמך...  עכשיו אמרו לי באוזניה להגיד לך להפסיק לסמן לשלום. אתה חושף בכך את כל ה"סמויים" והורס עמל של חודשים".

היה זה מפקד תחנת המשטרה, בה עבדה גרושתי.
שוטרי הסיור והמודיעין היו פזורים בין המנחמים, לבושים בבגדים אזרחיים ומצלמים במצלמות זעירות את שועי עולם הפשע, שבאו לחלוק כבוד אחרון לאביה של נור... הם לא העלו בדעתם שאגיע, אחשוף אותם ואחייך אליהם בלבביות.

"אנחנו יודעים שהרוצח פה", אמר בבטחון. 
"הרוצח עושה עבודה נפלאה ועוזר לנו כבר כמה חודשים לסגור תיק אחרי תיק...
אגב, היית נשוי הרבה שנים, אתה כבר צריך לדעת באיזה מקום אין לעמוד..."

אמר ומשך אותי משני המאפיוזות, שממאות המנחמים, נצמדתי דווקא אליהם... 

**

חלום חיי היה לנגן בחצוצרה את "my way" של פרנק סינטרה. קניתי חצוצרה, ונרשמתי לסידרת שיעורים בקונסרבטוריון שברעננה.
ישבתי עם הילדים, ממתין למורה ולתחילת השיעור. 
אחרי 20 דקות כשפקעה סבלנותי, שאלתי את הילדים מתי יתחיל השיעור. הם הסתכלו בי בתימהון וילד אחד ענה לי בנימוס: "המורה, אתה תחליט..."
התברר, שהמורה, שאחר לשיעור הראשון, הכניס את ראשו לרגע לכיתה, היה בטוח שנשלחתי להחליפו והלך הביתה. 

המרחק מהקונסרבטוריון שברעננה לשכונת שביב, בה ישבה נור "שבעה" על אביה, היה קצר. 
החניתי את הרכב סמוך לסוכת האבלים. חששתי להשאיר בו את קופסת החצוצרה, ונשאתי אותה עימי.
הנוכחים בסוכה הסתכלו בי במבט מבוהל. אימה על פניהם. היו שהתקרבו אלי באיטיות, נצמדו לקיר וחלפו על  פניי במהירות .
"איזה משונים" חשבתי לעצמי, לא מעלה בדעתי, שקופסת החצוצרה, דומה לזו שנמצאה על הגג, עליו הורכבו חלקי הנשק עם משתיק הקול, שממנו נורה המנוח.
האבלים תחת הסוכה, נמלטו מפניי, בטוחים שבאתי לסיים את המלאכה ולחסל את שאר בני המשפחה... חלקם פכרו את פניהם בידיהם וזעקו :"שמע ישראל".

ואז קפצה עליי נור כולה מאושרת -  
"הי דורון, תודה שבאת"

"מה, את מכירה אותו" ?  החלו האנשים להתקרב. 
"בודאי זה הבוס שלי, תכירו..."
 "והקופסא ?"
 "מה עם הקופסא ?"
 "מה יש בה ?"
 "בטח סנדביצ'ים של טונה, או אבוקדו" התפרצה נור בצחוק מתגלגל.
 "ואני חשבתי שבביתו של תלוי, לא מדברים על חבל...
 ולביתו של ירוי לא באים עם רובה", אמר בכעס אחיו של המנוח, מצביע על הקופסא.
 באיחור רב קלטתי, את הסיבה למנוסה.
שלפתי, לתדהמתם של האבלים, את החצוצרה הזהובה מהקופסא.
"אתה הדבר הכי טוב שקרה לי היום. ברוך אלוהי הקופסאות", צחק האח. צוחק צחוק מתגלגל מפיג מתח ומשוחרר. ושיחרר גם לי שתי נשימות של הקלה.