אלו שכבר הפכו כמו יבלת ותיקה ברגל והתרגלנו אליהן הם צלצולי הטלפון המעירים אותך כדי לפרסם משהו במסווה של "סקר". וזאת למרות הפניות, הבקשות, התחינות לבזק, שמבטיחה קווי טלפון נקיים מאשפת הפרסומות. בכל זאת כמה מתחכמים יודעים להמשיך ולהטריד את האזרחים המנמנמים בפרסומות. וגם בשידורי הטלוויזיה התרגלנו לדיבור המהיר עד בלתי מובן של השדרנים שממהרים לפנות דקות שידור ארוכות ( על פי הרגולציה, הכל על פי הרגולציה הנכלולית כמובן ) לטובת הפרסומות. ונכון, הפרסומות הן שמאפשרות לטלוויזיה המסחרית להתקיים והצרכן יכול לוותר על הטלוויזיה הציבורית שעליה השתלט ביבי כבר מזמן. אבל בכל זאת, מעט פרופורציות וקצת יותר התחשבות במיאוס שהפרסומות גורמות לצופה.

אבל לאחרונה משתכללים המפרסמים הנכלוליים בעיתונות האינטרנטית. על פי הרגולציה חייבים המפרסמים לאפשר לקורא העיתון האינטרנטי לדלג על הפרסומות הנדחפות מול עיניו על ידי הקשה עם הסמן על המילה "דלג" או על האות X. כנראה שהרוב המוחלט של הקוראים לוחצים על הסמן כדי להיפטר מהפרסומות. המפרסמים מודעים לכך והמציאו לאחרונה פטנט נבזי: כשלחצת על ה-X הפרסומת אמנם נעלמת אך היא מופיעה מיד על דף שלם מתחת למאמר שאתה קורא. ברגע שסיימת את הקריאה ומנסה להוריד אותו מהמסך מופיעה הפרסומת שהוחבאה מתחת למאמר שקראת ואינך יכול להימנע מלראותה. זהו ה-"נחום תקום" של הפרסומות שנדחפות לך בכוח מול העיניים ואין דרך להיפטר ממנו.

ועוד דבר, הנבזי ביותר בעיני, היא הפרסומת שרצה על יד התוכן שאתה קורא, משתדל להתעלם ממנה אבל היא ממשיכה לרצד אי-שם בקצה העין. ואם תיגע בטעות עם הסמן בקצה הפרסומת המרצדת, יקפיץ אותך רעש מחריש אוזניים שעלול לגרום לך להתקף לב.

כל הדברים האלה מפתחים אנטגוניזם, רתיעה ומיאוס אצל הקורא או הצופה. אצלי לפחות זה כך. ואני לעולם לא אקנה מוצר או שירות שהמפרסמים דחפו לי אותו בכוח בעיתון האינטרנטי, בטלוויזיה או בטלפון הקווי.