צו השעה
אִם הָיָה חַי הַיּוֹם הָיָה חוֹגֵג חַי שָׁנִים לְהֻלָּדְּתוֹ מֵחָדָשׁ מַה מוּזָר לַחְזוֹר לַשּׁוּרָה הַזֹּאת מִחוּץ לַזְּמָן הַיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשָׁה חוֹדָשִׁים אַחֲרֵי הַתַּאֲרִיךְ הַהוּא. חֵי נַפְשִׁי, לָקַחְתִּי כַּבֶּל מַאֲרִיךְ לְהַרְחִיק אֶת הַהִתְחַשְׁמְלוּת. יֵשׁ לִפְעָמִים צֹרֶךְ אֶת הַדְּחִיפוּת לְהַדְחִיק. הַיוֹם, שַׁבָּת שֶׁל תְּחִלַּת סְתָו, חֹדֶשׁ רַחֲמִים, יָמִים נוֹרָאִים מֵעֵבֶר לַפִּנָּה. הִתְחַלְפוּת עוֹנָה כְּמוֹ דַּלֶקֶת פְּרָקִים וּמִי מַכִּיר כָּמוֹנִי אֶת כְּאֵב הַגְּמִישׁוּת בַּיָרֵךְ מִי הַיְתָה מַאֲמִינָה שׁפִּתְאֹם אֶכְתֹּב שׁיר זְקֵנָה. היֹה הָיָה פַּעַם, כַּךְ סַבְתָּא אוֹמֶרֶת, היֹה הָיָה פַּעַם קִרְקָס. יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה לַיְלָה. לוּלְיָן שׁוֹלֵחַ יַד אֶל טְרַפֵּזוֹ הָרַקְדָנִית, רֶגֶל עַל הַסוּס, טוּטוּ וָרוֹד, חִיּוּךְ וָרוֹד, וְהַיַּד הַזֹּאת חוֹבֶקֶת אֶת הַאֲוִיר בְּהַלֵּל אֶצְבְּעוֹתֵיהָ לַמְּרוֹמִים. וַי לְלֵילִי וַי לְיוֹמִי. בְּצֵל הַקִּיקָיוֹן, עֲמוּד הַקָּלוֹן הֶחַבִיב עֲלָי, גַּרְגְּרֵי אֹרֶז נוֹשְׁרִים מֵרִיסַי אֶל מַעֲגַל הַמַּיִּם סָבִיב גַּאֲוַת הַטָּרָף שֶׁל עָלֶה מֻשְּׁלָם צָפָה לָה שָׁם, הַכָּל כֹּה טִבְעִי. חֵי נַפְשׁי יֵשׁ לִפְעֲמִים צֹרֶךְ: שֶׁנִהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב. לָמָה לֹא לְזָנָב? נָלוֹז לְהַפְלוֹת אֵיבָר רַק כִּי נִשְׂרַךְ מֵאֲחוֹר. יֵשׁ אַף קוֹצְרִים אוֹתוֹ דְּבַר-אָפְנָה. מוֹרֶדֶת אֲנִי בְּאֵלֶה פּוֹסְקֵי-הֲלָכוֹת.
לְהֻלָּדְּתוֹ מֵחָדָשׁ: רֶמֶז קְדֻשָּׁה כָּאן הַחַפֵץ חַיִּים. הוֹמֶה הַלֵּב זְבוּבִים, שַׁפִּירִיּוֹת, פַּרְפָּרֵי סַסְגּוֹן, וִילוֹנוֹת פּוֹרְחִים בְּחַלּוֹן פָּתוּחַ חוּצָה אוֹ פְּנִים, לִילִיּוֹת, גַחְלִילִיּוֹת, פְּנִינִים, אַבְנֵי חֵן, נוֹצַת שָׁחוֹר בּוֹהֶקֶת. דַּק עַד דְּקִיקוּת הָרֶגַע, שׁבְרִיר וְצָנוּם נַעֲרִי, תַּוֵּי פַּנָּיו פּוֹעֲרִים מַנְגִינָה בַּאֲוִיר הַסְתָוִי וְאֵין שׁוּם קָצֵה לַחוּט הַפָּרוּם, חוּט כְּאֵבִי. מִמַעֲמָקִים קְרָאתִיךָ וְהָיוּ דְּמָעוֹת לִגְּבִישִׁים. חֵי נַפְשִׁי חֵי נַפְשִׁי חֵי נַפְשִׁי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הַשְׁבָּעָה דִּינְג פַּעֲמוֹן רוּחוֹת, דּוֹנְג פַּעֲמוֹן רוּחוֹת גּוֹנְג סִיּוּם שׁוּבָל, זְנַב שָׁבִיט מְסַמֵּן עוֹד קִיּוּם. וְצַו הַשָּעָה. ©שושי שמיר, 17 בספטמבר 2011, פלורנטין 10 פסל: חימר אדום, 1997, שושי שמיר, צילום: שושי שמיר
|
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
את כותבת נפלא.
שנה טובה ומתוקה לך יקירה ולכל משפחתך.
שנה של חלומות, אהבות והצלחות.
הרבה בריאות, צחוק ושמחה!
קריאה ראשונה - מעבירה את עוצמת הכאב
קריאה שניה - את עוצמת המנגינה של הכאב והבלחות של אור מסנוור.
אבל חי נפשי שאני מוצא פינה של הומור מר אירוני:
כאילו שכַּבֶּל מַאֲרִיךְ ירְחִיק אֶת הַהִתְחַשְׁמְלוּת...
או - נָלוֹז לְהַפְלוֹת אֵיבָר רַק כִּי נִשְׂרַךְ מֵאֲחוֹר.
ותהיה קריאה שלישית