מתנות
פוסטים פופולאריים
-
גרוש עם חור
10/9/12 | 1550 צפיות
-
בניגוד לכיוון התנועה
9/3/12 | 1308 צפיות
-
הפרופיל שלי
1/7/11 | 2369 צפיות
-
"אתה נהג?"
9/6/12 | 1741 צפיות
-
דירה למכירה
19/2/12 | 1758 צפיות
-
מידע דיגיטלי
4/6/12 | 1715 צפיות
פוסטים אחרונים
- להציל את העגונות 7/2/18
- נחמד שם בגן החיות 10/12/16
- טפשות או רוע? 13/4/16
- "אהבת" בעלי החיים 27/1/16
- חומר למחשבה 26/1/16
- יואב 19/1/16
שיחות ישירות
בדרך לחדר המיון שמעתי בחדשות על הפקקים שיצר ביקורו של סגן הנשיא בַיידֶן בגוש דן, ולרגע שמחתי על כך שאני מתגורר בשוליו הצפוניים של העמק, מחוץ לגבולותיה המוצהרים של מדינת תל אביב.
"עכשיו תמתין בחוץ," אמר לי אדם בחליפה ירוקה אחרי שהעיף מבט קצר בכף ידי השמאלית, "יש המון חולים לפניך."
חדר ההמתנה היה מלא צעירים שרובם לבשו בגדי עבודה מאובקים. אחד מהם דידה על ענף שנכרת מעץ אלון, ואחר אחז בזרועו שהייתה קשורה לפיסת עץ שנגזרה מלוח בניין. מישהו טבל את כף ידו בקערית מלאה בנוזל סגול ונשך את שפתיו.
"אחמד... מוחמד... ג'אברין... מחמוד..." בזה אחר זה נקראו המטופלים שהגיעו לפָני, ואחרי כעשר דקות שמעתי גם את שמי במערכת הכריזה.
"תביט למעלה," אמר הרופא, "מרגיש?... מרגיש?... מרגיש?..." שאל אחרי שהקיש באצבעו על כל אחת מאצבעותי. אחר כך ביקש ממני לפתוח ולסגור את כף היד.
"איך זה קרה?" שאל.
"ניסרתי אבן," אמרתי, "ורסיס שניתז מהמסור פגע בגב ידי."
"תיגש עכשיו לאחות לקבל חיסון, ואחר כך לרנטגן." הוא רשם משהו בתיק הרפואי והושיט לי אותו.
לא הבנתי אף מילה ממה שהוא כתב שם, והדבר היחיד שיכולתי לקרוא היה השם "דר' אליאס חורי", שהרופא הטביע בחותמתו בתחתית הגיליון.
"עכשיו תמתין, וכשיקראו לך תיכנס לרופא ישר מהדלת השנייה," אמרה לי האחות אחרי שטכנאי רנטגן טרוט עיניים צילם את כף ידי משתי זוויות שונות.
שוב שמעתי את השמות שכבר הכרתי, ובשפה רהוטה וקולחת. בזה אחר זה הם קמו ממקומם ונכנסו דרך הדלת השנייה. כששמעתי את השם "ג'אברין", קם ממקומו הצעיר שעדיין טבל את ידו בנוזל הסגול, הפנה מבט מיוסר כלפי הבחור שישב לצדו, ונכנס בצעדים מדודים לחדר הרופא.
"או..פיר ב..ל..סקי," שמעתי פתאום קול מקרטע במערכת הכריזה, וחייל צעיר שהחזיק אֶם שש-עשרה מקוּצר קם ממקומו, מהסס לרגע, ומיד קראו גם בשמי. הרופא כבר רכן מעל מסך המחשב והתבונן מקרוב בצילומים.
"הכול בסדר," אמר את מה שכבר ניחשתי, "תיגש עכשיו לחדר הטיפולים כדי שיכינו אותך לתפירה, עוד מעט אני בא."
על הספסל שליד דלת הכניסה ישב ג'אברין. ידו עדיין דיממה והוא ספג את הדם בעזרת פד עבה ורחב. לצדו ישבו צעיר בוגר יותר וצעירה שלבשה חולצה פרחונית ומכנסי ג'ינס הדוקים שהלמו להפליא את גזרתה הצרה. תליון לב מוכסף כיסה חלק נכבד מצווארה והיווה מסגרת לפנים שיכלו לקשט את עמודי השער של ווּג.
"מאיפה אתם?" שאלתי כבדרך אגב וחייכתי כמו סבא טוב.
"אום אל פאחם," אמר ג'אברין.
"הכרתי פעם מישהו מכפר סאלם," אמרתי, "שכנים שלכם..."
"אני קורים אותי סאלם," אמר הצעיר שלרגע לא התיק את עיניו מג'אברין, וחייך חיוך רחב.
"אתה אחיו?" שאלתי.
"כן, אני אח שלו... וזאת אשתי," הצביע על הצעירה.
"במה אתה עובד?" שאלתי את ג'אברין.
"בבניין," אמר בחצי פה והשפיל את מבטו. "קשה... קשה מאוד."
"אז למה אתה עובד שם?" שאלתי.
"עבדתי פעם ברמת השרון, במסעדת עדנה, אבל הקבלן שם צעק עלי... 'איך אתה מנקה?' וגם אמר לי מילים לא יפות. יום אחד אמרתי לו יאללה מספיק, והלכתי לעבוד אצל אבא שלי בבנין... הוא קבלן, אבא שלי."
"ואבא עושה לך חיים קשים?" שאלתי בקול רך.
"ערבים לא רוצים לעבוד עם האבא. בהפסקה הוא שואל אותי עם מי אני מדבר בטלפון, ואם אני קצת נח אז הוא שואל אותי על מי אני חושב... על החבֵרה, אתה יודע. אז הלכתי לעבוד אצל קבלן אחר."
"ממה נפצעת?" שאלתי.
ג'אברין הזיז את ידו ופניו התעוותו.
"הוא נפל על זכוכית," אמר סאלם וליטף את כתפו של אחיו.
"כמה אחים אתם?"
"שש-עשרה," חייך סאלם, "פעמיים תאומים. אמא שלי כמו חתול, כל שנה מביאה שניים-שלוש. כמה יש לך?"
"שתיים," אמרתי, "שתי בנות."
"הכי טוב," מלמל סאלם בחצי פה, "גם אני לא רוצה הרבה, מספיק ילד אחד... וכלב."
"והיא?!" אמרתי והבטתי באשתו, "היא מסכימה?"
"היא רוצה חתול," גיחך, "לא אוהבת כלבים."
"איפה הכרתם?" שאלתי.
"הם הכירו באל-אקצה," אמר ג'אברין ושינה את תנוחת ידו השמאלית, "היא מירושלים."
"השם שלה זה רייסה," אמר סאלם, "כמו פרח... בעברית זה ורדה."
"גם אמא שלי נולדה בירושלים," אמרתי, "בעיר העתיקה."
סאלם אמר לאשתו משפט או שניים בשפת אִמה, והיא הביטה בי וחייכה חיוך עדין ומשובב.
"אתה עוד צעיר," אמרתי לג'אברין, "אתה לא צריך לעבוד כל החיים שלך בבניין. אין לך תוכניות?"
"בראש שלי..." אמר ג'אברין והעיניים שלו התרחבו, "זה קודם כול חבֵרה."
"אבל אמרת שיש לך חבֵרה."
"יש לו הרבה חברות," אמר סאלם, ושלושתם פרצו בצחוק.
"אח שלי התחתן בן שמונה-עשרה," אמר ג'אברין, "וכבר יש לו ילדה."
"ואני בן עשרים ושש ועוד אין לי," הביט סאלם בפניו של אחיו הצעיר, "הכול מן אללה."
הרופא הגיע והזמין את ג'אברין פנימה.
"יש לי אישה יפה," אמר סאלם אחרי שתיקה ארוכה.
"בחרת את הכי יפה בירושלים," אמרתי, "שחקנית קולנוע."
סאלם חייך. "ממה נפצעת?" שאל.
"חתכתי בדיסק ורסיס אבן עף לי על היד," אמרתי.
"חתכת את השורש?" שאל.
"זה חתך עמוק... עד העצם," אמרתי.
"האח שלי חתך את השורש. הוא לא מרגיש כלום," אמר בקול נכאים ומישש את האמה של ידו השמאלית.
"במה אתה עובד?" שאלתי.
"בשיפוצים."
"ואשתך?"
"היא לא עובדת."
"מה זה, יושבת בבית כמו מלכה?"
"לא... היא... איך קוראים לזה?... מגדלת ילדים קטנים."
"מטפלת?"
"כן, כן. היא מטפלת בילדים... ואתה, מה אתה עובד?"
"באלקטרוניקה," אמרתי, "אני מהנדס."
"ויש לך רישיון נהיגה?... לא, לא נהיגה... נו..."
"אתה בטח מתכוון לרישיון עבודה. יש לי תעודת גמר, כמו דיפלומה."
"דיפלומה!... זה המילה," אמר סאלם ולחש כמה מילים באוזניה של אשתו שתלתה בי זוג עיניים גדולות ועגולות.
אחרי למעלה ממחצית השעה יצא ג'אברין מחדר הטיפולים, והרופא הזמין אותי פנימה וביקש ממני לשכב על המיטה. קודם לכן קילף בתנועת יד נמרצת את הסדין, השליך אותו לתוך מכל פלסטיק לבן, ופרס סדין שהוציא מתוך ארון שניצב בפינת החדר.
הפציעה שלי הייתה כנראה שטחית, כיוון שהרופא סיים את מלאכת התפירה בפחות מעשר דקות.
"תיגש עכשיו לחדר גבס," אמר, "יחבשו לך שם את היד."
כשהגעתי יצא משם ג'אברין כשידו השמאלית חבושה כדבעי. הוא ניגש אלי, לחץ את ידי וחייך חיוך רחב.
"מַבּרוּק," אמרתי וחייכתי חיוך גומלין.
"תהיה בריא," אמר, וטפח בידו הבריאה על שכמי.
"...הדרך היחידה להגיע לשלום היא באמצעות משא ומתן ישיר בין שני הצדדים," שמעתי קטע מתוך נאומו של סגן הנשיא ביידן באוניברסיטת תל אביב, כשהייתי בדרכי הביתה, "אנחנו תומכים במהלך הזה ומאמינים שרק דרך שיחות ישירות יוכלו שני הצדדים להגיע לסיום הסכסוך."
|
תגובות אחרונות
-
day-dreamer
בתגובה על להציל את העגונות
-
טובסדר
בתגובה על הבריכות העליונות, המפלים ופסל של רעייתי
-
bonbonyetta
בתגובה על נחמד שם בגן החיות
-
n1free
בתגובה על טפשות או רוע?
-
bonbonyetta
בתגובה על "אהבת" בעלי החיים
-
סטאר*
בתגובה על שד
תגובות (67)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שאלת מיליון הדולר... ואולי מיליארד?
סיפור נפלא ואקטואלי.
אני לא משוכנעת שהדרך להגיע לשלום בין שני העמים,
הינה הידברות בלבד,
לא כולם ובוודאי לא מנהיגיהם סוברים כך.
אך הסיפור שלך מראה פן אחר של ידידות
וזו נרכשת לעיתים במקומות כמו חדר מיון,
ואין ספק שאתה כותב נפלא!
תקווה יש- הרי זה אחד הכוחות המקיימים את העולם
אלא שהכול מונע על ידי אינטרסים צרים, בעיקר של מנהיגים, וכיום אני לא מוצא שום מנהיג, לא אצלנו ולא אצלם, שיכול להתעלות מעל אותם אינטרסים, כדוגמת בגין וסדאת בזמנם.
יונתן,
איזה יופי של סיפור . . .
וסיפרת אותו כל כך יפה
אם כולם "אצלנו" היו כמוך,
וכולם בצד השני היו כמו האחים החביבים הללו . . .
אז ~ אולי הכל היה נראה אחרת?
אז מה אתה אומר? - יש תקווה?
אשרי המאמין...
-
http://cafe.themarker.com/post/2360096
סיפור מרתק ומיוחד , שנה טובה
כתיבתך מרתקת....gif)
אוהבת לקרוא אותך ולבקרך.
שנה טובה ומתוקה.
לך יקירי למשפחתך ולכל בית ישראל.
שנה של חלומות, אהבות והצלחות.
הרבה בריאות, צחוק ושמחה.
*מה דעתך יונתן להשתתף בפסטיבל מספרי סיפורים שייערך בגבעתיים בעוד פחות מחודש.תזדרז,ואולי תספיק להיכנס בין האריות.
*הסכנה שלנו הן אותם האימהות שיש להם 16 ילדים.הבעייה הדמוגרפית
לרעתנו.קצב ריבוי האוכלוסין בגדה ובעזה מפחיד.
לפני כ 50 שנה היו במצריים בסביבות 21 מליון איש.היום יש כבר כמדומני
מעל 70 מליון נפשות.
*קשה כרגע לדבר על שלום-לצערי הוא מתרחק,ולא בגלל גבארין,אלא בגלל
התחזקות האיסלאם הקיצוני בכל המרחב.מצבנו מול מצריים גרוע עכשיו,
בסוריה עוד לא יודעים מה יהייה,וכך גם בלוב.
צריך לקוות,וגם קצת מזל,וגם לצפות לחסדי שמיים,אולי סוף סוף יפסיק היושב במרומים להעניש את בני עמו,ונפסיק לשאול:"הלנצח תאכל חרב"?
כיכבתי לסיפורך
תמיד ידעתי שבית החולים מהווה מקור לסיפורים, וכשנפצעתי (וזה היה בדיוק ביום ביקורו של ביידן) לקחתי את המחשב הנייד לחדר המיון ולא הפסקתי לכתוב.
ועל מנת להרגיע את כל הדואגים- מהפציעה נשארה צלקת זעירה שאפילו אני מתקשה להבחין בה.
שנה טובה!
יונתן הסיפור שלך עורר אותי להתבונן
במציאות שעולה לפעמים על כל דמיון
ואנחנו רואים רק חלק קטן ממנה.
מופלאים האירועים שאנחנו מכנים צירופי מקרים
איך בדיוק נפגשים עם אנשים מסוימים
מילים נאמרות ויוצרות תחושות, מעשים וחיבורים
אני מאמינה שיש השגחה פרטית
וקשר בין רצונות והתרחשויות.
וואללללה נהניתי מהסיפור.
מעניין, מחוייך וטוב.
שנה טובה לך ולבני ביתך**
תודה לך, ועכשיו אני נזכר בעוד משהו.
הפציעה שלי לא הייתה חמורה, וקיוויתי שלא אצטרך ל'מיון', אבל כשנגזר עלי להגיע לשם, ידעתי שאשהה שם כמה שעות, ומתוך אמונה שבתי חולים מצמיחים סיפורים לרוב, לקחתי אתי את המחשב הנייד ובכול זמני ההמתנה שם לא הפסקתי לתקתק.
אני תמיד אומרת שברמה הבין אישית הכל פתיר.
בכלל, כל הבעיות נפתרות בצורה כזו, בקלות. קצת אהבה וחום, יחס אישי וראיית האדם שמולך.
הבעיה היא לא שם. הבעיה היא בזהות הקולקטיבית שלנו ושלהם.
סיפור חמוד
אכן לרוב קיים פער בין יחסי-עמך ליחסים בין ואינטרסים של מנהיגים.
א. הסיפור שלך מתאר התרחשות יומיומית פשוטה, יפה ורצויה. עניינים כאלה הם מקרבי לבבות, יוצרים תחושת "גורל" משותף. להבדיל ממשא ומתן. אבל עיקר הסיפור שלך לא נוגע ליחסי ישראלים - פלסטינים ב"שטחים". הבט להם בעיניים - הבט לחלק מהמתנחלים בעיניים. מה תראה. האם תראה שנאה? בסיס למו"מ?
אז איך יוצרים מחדש יחסי אמון? כמה הצעות: פתח בפניהם מקורות פרנסה, התיחס אליהם כשווה לך (והוא שווה לך). תן לו יחס של כבוד, אל תפגע ביקר לו. ותראה שערך חייו חשוב. למשל - כשאשה כורעת ללדת אל תעכבנה במחסום.
ב. נכון שיחסים טובים יכולים לסייע. כדי שהמו"מ יתחיל, והוא נחוץ כדי שיהיה אפשר בכלל לנהל אותו.
אבל מעל הכל צריך הזדמנות היסטורית פורצת דרך.
כך מספרים שנוצרו חום קרבה וידידות בין סאדאת לבגין.
אבל כשהחל המשא ומתן איש לא היה מוכן להתפשר. כל אחד עמד על שלו ומכל מקום ניהל את ענייניו היטב על פי האינטרסים שלו. לא על פי הרגש והחיבה האישית לצד השני.
תודות לאמריקנים הושג הסכם בו שני הצדדים יצאו די מרוצים. המצרים לא ויתרו על דבר. הם גם קבלו בצדק את סיני - שממילא מבחינה חוקית ובינלאומית הייתה שלהם, וגם את השלום, בו רצו לא פחות מישראל. כך, סופית, הם קבעו את עצמם כבני ברית של ארה"ב. בהתחלה יכולת לבקר במצרים ללא בעיה, ובלי להסתיר את ישראליותך. אבל מהר מאוד יחס אמון בישראל נשחק. כבר ב-1982. מלחמת לבנון המטומטמת והמיותרת שיצרה את חזבאללה. ואחר כך בגלל רגש הקרבה של המצרי לפלסטיני, והיחס הישראלי אליו (האינתיפאדה 1987).
גם עם ירדן היתה ברית הרבה לפני הסכם השלום, ויחסי ידידות בין גולדה לחסין. זה לא ממש עזר. אחר כך בין רבין לחסין אבל רק בזכות הסכם אוסלו נוצרה הזדמנות הסטורית לשלום. גם שם יכולת לבקר בלי בעיה ולדבר עברית כולל בעמאן. וגם שם זה נגמר, אמנם יותר לאט. וגם שם "בגלל" ההזדהות עם גורל הפלסטינים, בעיקר בעקבות אינתיפאדת אלאקצא.
כך גם עם הפלסטינים - אומרים שנוצרו יחסי קרבה או אמון או הבנה בין רבין לערפאת... ובכלל אני זוכר ביקורי פלסטינים בתל אביב בלי שום בעיה. עם כלי רכבם.
אבל רבין נרצח.
וביבי הישר באדם עלה לשלטון.
ואחר כך תואם ביבי, אחד עם מסכה יותר עבה של "שלום" על פרצופו השקרן. על "טעיותיו" (יש יאמרו שהן היו מכוונות) בקמפ דיוויד צריך לכתוב ספר.
בעצם נכתבו כמה.
והחלו להרצח באותן שנים יחסי האמון היומיומיים. הם נרצחו אחד-אחד. ובתחום זה הייתה יריבות שקולה, שכולה ברית לא כתובה, בין הקיצונים "שלנו" ושלהם: טבח מערת המכפלה ופיגועי חמאס והג'האד, ועמם המחסומים וההשפלות, ופרשת מנהרת הכותל והר חומה, ושריפת מסגדים, וגדיעת זיתים, והשלכת אבנים דו צדדית, וכמובן המשך ה ה ת נ ח ל ו י ו ת , גם על אדמה פרטית,
ככה בונים אמון בין עמים, בין בני אדם...? שום ביקור ושיחה נעימה ושותפות גורל לרגע בבית חולים לא שקולים כנגד זה.
אבל ככה רוצחים את הסיכוי לשלום.
תודה, רוני.
אמנם נפצעתי, אבל מאותה פציעה נותרה צלקת זעירה שאפילו אני בקושי מבחין בה.
יונתן,
סיפור מקסים!
ממש הרגשתי שאני נמצאת שם איתכם בבי"הח, אפילו ריח החיטוי עלה באפי.
מזהה אותך בכל משפט, מקווה שלפחות הפציעה היא מהדמיון...
ובקשר לנושא, בהחלט ניתן ליצור דיאלוג של שלום בין שני צדדים, אך זאת בתנאי שאין להם דיעה קדומה ואינם מוסתים זה כנגד זה.
שהרי כולנו בני אדם שווים. זה רק המוח שמתעתע בנו.*
איני רוצה להשמע נדושה,
אך באמת ובתמים
, כמה מידידיי הטובים ביותר
, הם ערבים, דרוזים, נוצרים,
וכן לא תאמינו אפילו יהודים:))))
לצערנו, הפוליטיקאים שלנו, שלהם
וגם אלה מבחוץ מסבכים לנו לגמרי
את העניינים, בהחלט לטובתם וממש לא לטובתנו.
כמה חבל...
ואנשים שמבינים, שיכולים להגיע להסכמה,
גם בצד שלנו וגם בצד שלהם.
נירתעים מפוליטיקה, ומתרחקים ממנה
כמו היתה איזו מחלה מדבקת.
ושוב, כמה חבל....
אם את שואלת, זהו אחד מהסיפורים הבודדים שפירסמתי שכולו אמת צרופה.
ומחמיא לי שאת דואגת לידי, אבל מאותה פציעה נשארה צלקת זעירה שאפילי לי קשה להבחין בה.
ליונתן היקר
תודה על הסיפור היפה שהבאת.
מסכימה איתך שהדרך לשלום,
היא בדרך של משא ומתן ישיר בין הצדדים.