בדרך לחדר המיון שמעתי בחדשות על הפקקים שיצר ביקורו של סגן הנשיא בַיידֶן בגוש דן, ולרגע שמחתי על כך שאני מתגורר בשוליו הצפוניים של העמק, מחוץ לגבולותיה המוצהרים של מדינת תל אביב.
"עכשיו תמתין בחוץ," אמר לי אדם בחליפה ירוקה אחרי שהעיף מבט קצר בכף ידי השמאלית, "יש המון חולים לפניך."
חדר ההמתנה היה מלא צעירים שרובם לבשו בגדי עבודה מאובקים. אחד מהם דידה על ענף שנכרת מעץ אלון, ואחר אחז בזרועו שהייתה קשורה לפיסת עץ שנגזרה מלוח בניין. מישהו טבל את כף ידו בקערית מלאה בנוזל סגול ונשך את שפתיו.
"אחמד... מוחמד... ג'אברין... מחמוד..." בזה אחר זה נקראו המטופלים שהגיעו לפָני, ואחרי כעשר דקות שמעתי גם את שמי במערכת הכריזה.
"תביט למעלה," אמר הרופא, "מרגיש?... מרגיש?... מרגיש?..." שאל אחרי שהקיש באצבעו על כל אחת מאצבעותי. אחר כך ביקש ממני לפתוח ולסגור את כף היד.
"איך זה קרה?" שאל.
"ניסרתי אבן," אמרתי, "ורסיס שניתז מהמסור פגע בגב ידי."
"תיגש עכשיו לאחות לקבל חיסון, ואחר כך לרנטגן." הוא רשם משהו בתיק הרפואי והושיט לי אותו.
לא הבנתי אף מילה ממה שהוא כתב שם, והדבר היחיד שיכולתי לקרוא היה השם "דר' אליאס חורי", שהרופא הטביע בחותמתו בתחתית הגיליון.
"עכשיו תמתין, וכשיקראו לך תיכנס לרופא ישר מהדלת השנייה," אמרה לי האחות אחרי שטכנאי רנטגן טרוט עיניים צילם את כף ידי משתי זוויות שונות.
שוב שמעתי את השמות שכבר הכרתי, ובשפה רהוטה וקולחת. בזה אחר זה הם קמו ממקומם ונכנסו דרך הדלת השנייה. כששמעתי את השם "ג'אברין", קם ממקומו הצעיר שעדיין טבל את ידו בנוזל הסגול, הפנה מבט מיוסר כלפי הבחור שישב לצדו, ונכנס בצעדים מדודים לחדר הרופא.
"או..פיר ב..ל..סקי," שמעתי פתאום קול מקרטע במערכת הכריזה, וחייל צעיר שהחזיק אֶם שש-עשרה מקוּצר קם ממקומו, מהסס לרגע, ומיד קראו גם בשמי. הרופא כבר רכן מעל מסך המחשב והתבונן מקרוב בצילומים.
"הכול בסדר," אמר את מה שכבר ניחשתי, "תיגש עכשיו לחדר הטיפולים כדי שיכינו אותך לתפירה, עוד מעט אני בא."
על הספסל שליד דלת הכניסה ישב ג'אברין. ידו עדיין דיממה והוא ספג את הדם בעזרת פד עבה ורחב. לצדו ישבו צעיר בוגר יותר וצעירה שלבשה חולצה פרחונית ומכנסי ג'ינס הדוקים שהלמו להפליא את גזרתה הצרה. תליון לב מוכסף כיסה חלק נכבד מצווארה והיווה מסגרת לפנים שיכלו לקשט את עמודי השער של ווּג.
"מאיפה אתם?" שאלתי כבדרך אגב וחייכתי כמו סבא טוב.
"אום אל פאחם," אמר ג'אברין.
"הכרתי פעם מישהו מכפר סאלם," אמרתי, "שכנים שלכם..."
"אני קורים אותי סאלם," אמר הצעיר שלרגע לא התיק את עיניו מג'אברין, וחייך חיוך רחב.
"אתה אחיו?" שאלתי.
"כן, אני אח שלו... וזאת אשתי," הצביע על הצעירה.
"במה אתה עובד?" שאלתי את ג'אברין.
"בבניין," אמר בחצי פה והשפיל את מבטו. "קשה... קשה מאוד."
"אז למה אתה עובד שם?" שאלתי.
"עבדתי פעם ברמת השרון, במסעדת עדנה, אבל הקבלן שם צעק עלי... 'איך אתה מנקה?' וגם אמר לי מילים לא יפות. יום אחד אמרתי לו יאללה מספיק, והלכתי לעבוד אצל אבא שלי בבנין... הוא קבלן, אבא שלי."
"ואבא עושה לך חיים קשים?" שאלתי בקול רך.
"ערבים לא רוצים לעבוד עם האבא. בהפסקה הוא שואל אותי עם מי אני מדבר בטלפון, ואם אני קצת נח אז הוא שואל אותי על מי אני חושב... על החבֵרה, אתה יודע. אז הלכתי לעבוד אצל קבלן אחר."
"ממה נפצעת?" שאלתי.
ג'אברין הזיז את ידו ופניו התעוותו.
"הוא נפל על זכוכית," אמר סאלם וליטף את כתפו של אחיו.
"כמה אחים אתם?"
"שש-עשרה," חייך סאלם, "פעמיים תאומים. אמא שלי כמו חתול, כל שנה מביאה שניים-שלוש. כמה יש לך?"
"שתיים," אמרתי, "שתי בנות."
"הכי טוב," מלמל סאלם בחצי פה, "גם אני לא רוצה הרבה, מספיק ילד אחד... וכלב."
"והיא?!" אמרתי והבטתי באשתו, "היא מסכימה?"
"היא רוצה חתול," גיחך, "לא אוהבת כלבים."
"איפה הכרתם?" שאלתי.
"הם הכירו באל-אקצה," אמר ג'אברין ושינה את תנוחת ידו השמאלית, "היא מירושלים."
"השם שלה זה רייסה," אמר סאלם, "כמו פרח... בעברית זה ורדה."
"גם אמא שלי נולדה בירושלים," אמרתי, "בעיר העתיקה."
סאלם אמר לאשתו משפט או שניים בשפת אִמה, והיא הביטה בי וחייכה חיוך עדין ומשובב.
"אתה עוד צעיר," אמרתי לג'אברין, "אתה לא צריך לעבוד כל החיים שלך בבניין. אין לך תוכניות?"
"בראש שלי..." אמר ג'אברין והעיניים שלו התרחבו, "זה קודם כול חבֵרה."
"אבל אמרת שיש לך חבֵרה."
"יש לו הרבה חברות," אמר סאלם, ושלושתם פרצו בצחוק.
"אח שלי התחתן בן שמונה-עשרה," אמר ג'אברין, "וכבר יש לו ילדה."
"ואני בן עשרים ושש ועוד אין לי," הביט סאלם בפניו של אחיו הצעיר, "הכול מן אללה."
הרופא הגיע והזמין את ג'אברין פנימה.
"יש לי אישה יפה," אמר סאלם אחרי שתיקה ארוכה.
"בחרת את הכי יפה בירושלים," אמרתי, "שחקנית קולנוע."
סאלם חייך. "ממה נפצעת?" שאל.
"חתכתי בדיסק ורסיס אבן עף לי על היד," אמרתי.
"חתכת את השורש?" שאל.
"זה חתך עמוק... עד העצם," אמרתי.
"האח שלי חתך את השורש. הוא לא מרגיש כלום," אמר בקול נכאים ומישש את האמה של ידו השמאלית.
"במה אתה עובד?" שאלתי.
"בשיפוצים."
"ואשתך?"
"היא לא עובדת."
"מה זה, יושבת בבית כמו מלכה?"
"לא... היא... איך קוראים לזה?... מגדלת ילדים קטנים."
"מטפלת?"
"כן, כן. היא מטפלת בילדים... ואתה, מה אתה עובד?"
"באלקטרוניקה," אמרתי, "אני מהנדס."
"ויש לך רישיון נהיגה?... לא, לא נהיגה... נו..."
"אתה בטח מתכוון לרישיון עבודה. יש לי תעודת גמר, כמו דיפלומה."
"דיפלומה!... זה המילה," אמר סאלם ולחש כמה מילים באוזניה של אשתו שתלתה בי זוג עיניים גדולות ועגולות.
אחרי למעלה ממחצית השעה יצא ג'אברין מחדר הטיפולים, והרופא הזמין אותי פנימה וביקש ממני לשכב על המיטה. קודם לכן קילף בתנועת יד נמרצת את הסדין, השליך אותו לתוך מכל פלסטיק לבן, ופרס סדין שהוציא מתוך ארון שניצב בפינת החדר.
הפציעה שלי הייתה כנראה שטחית, כיוון שהרופא סיים את מלאכת התפירה בפחות מעשר דקות.
"תיגש עכשיו לחדר גבס," אמר, "יחבשו לך שם את היד."
כשהגעתי יצא משם ג'אברין כשידו השמאלית חבושה כדבעי. הוא ניגש אלי, לחץ את ידי וחייך חיוך רחב.
"מַבּרוּק," אמרתי וחייכתי חיוך גומלין.
"תהיה בריא," אמר, וטפח בידו הבריאה על שכמי.
"...הדרך היחידה להגיע לשלום היא באמצעות משא ומתן ישיר בין שני הצדדים," שמעתי קטע מתוך נאומו של סגן הנשיא ביידן באוניברסיטת תל אביב, כשהייתי בדרכי הביתה, "אנחנו תומכים במהלך הזה ומאמינים שרק דרך שיחות ישירות יוכלו שני הצדדים להגיע לסיום הסכסוך."
|