כשאנחנו מקשיבים לניצולי שואה או כשאנחנו נוסעים לפולין, אנחנו מבינים עד כמה איננו יכולים להבין מה קרה שם. גם ניצולי השואה יודעים את זה: קיים פער בלתי ניתן לגישור בין אדם שחווה טראומה לבין אדם שלא חווה אותה.  לכן אומרים ניצולי שואה רבים שהם אינם מצליחים לתאר את החוויה - גם כאשר מבחינה עובדתית תיאורם מדויק ומפורט. הדבר החסר אינו עובדה זו או אחרת, אלא התחושה שחווה הניצול. בתום העדות הם נשארים עם התסכול על כך שלא הצליחו להבהיר את מהות הטראומה שחוו – והם יודעים שבחיים לא יצליחו. 

ובכל זאת, ניצולי שואה רבים מספרים את סיפוריהם שוב ושוב בפני מורים, חיילים ותלמידים, למרות שעצם מעשה הסיפור לא מסייע להם במאומה להיפטר מאותו פצע ישן. הם הטמיעו את הטראומה באישיותם וכך נשארים חדורים בתחושה תמידית של מלנכוליה, במקום לעבד את האבל וליצור הפרדה בין ה"אני" לבין ההיסטוריה הטראומטית. הם לכודים במה שפרויד קרא לו "החזרה הכפייתית על האבל". הם מסרבים להיפרד מעולם המתים שלהם וממשיכים להתבוסס בקינה, כאילו איבדו את היכולת להבחין בין השואה לבין חייהם אחריה.

כבוד לניצולי השואה תובע שנגיד להם את האמת: "אם אתם צריכים, לכו לפסיכולוג או לקבוצות תמיכה, אבל הרי לא נוכל לחוות את זה אתכם, אז למה שנספוג מכם את האימה המרוכזת הזו? למי זה טוב, לעזאזל?" אז למה אנחנו נותנים לזה במה? למה אנחנו מקשיבים לקשישים שעברו טראומה בצעירותם כאילו אנחנו מכבדים את הסבל שלהם – בעוד שלמעשה אין אנו מסייעים להם בכך במאומה לעבור תהליך בריא של אבל?

התשובה פשוטה: ניצולי השואה הם משאב תעמולתי יקר. הם מפחידים את הילדים ומסייעים למורים, מנהלים, גנרלים ופוליטיקאים לקדם אג'נדה חד ממדית ופשטנית שמלווה בתכנים גזעניים וכוחניים מבחילים: "אנחנו נגד כל העולם", "צריך שיהיה לנו צבא חזק", "יהודים צריכים מדינה", "יהודים צריכים לשמור על חוקי התורה" וססמאות מופרכות, מטופשות או בדיוניות דומות. כך אפשר להמשיך לכונן את החברה היהודית-ישראלית על יסודות של שנאה, אימה קיומית ותחושת רדיפה. מערכת החינוך, הטקסים, ימי הזיכרון, ספרי הלימוד, התקשורת – כולם מחדירים חרדה קיומית בילדים. עדר כבשים מפוחדות שישמעו על השואה שוב ושוב  יתמכו בתקציב ביטחון שזולל רבע מתקציב המדינה, בלי לשאול שאלות; יצביעו בקלפיות למפלגות שיתמקדו באויבים חיצוניים במקום לפתור בעיות חינוך, כלכלה וחברה; יצביעו למפלגות שמטפחות פחד, שנאה, בורות, נחשלות ועוני כדי ליצור עוד חיילים מסוממים לצבא העם או לצבא השם.  

זו הסיבה לכך שילדים שנוסעים היום לפולין אינם נוסעים עם מדריך שיספר להם על פולין. לא, חלילה. פולין ממש לא רלוונטית. למה ללמוד על האוכלוסיה שלה, הנוף שלה, הטבע שלה, הנהרות שלה, קורותיה תחת הקומוניסטים, קורותיה במאות הקודמות, הספרות שלה או קשרי התרבות המסועפים שהיא מקיימת עם ישראל? למה שהילדים ידעו מי זו ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות, מי אלה זביגנייב הרברט, צ'סלב מילוש, יוליאן טובים, לך ואלנסה, הנריק סנקייביץ' – אם הם יכולים ללמוד שמות של נאצים? למה ללמוד על יופי, אם אפשר ללמוד על פחד? למה ללמוד על תרבות, אם אפשר ללמוד על רצח? אז הילדים נוסעים עם המדריך הכי טוב לפולין: ניצול שואה שיזכיר להם ללא הרף שכעת 1942 וכעת ממש רוצחים את כל המשפחה שלו. אז תשכחו מהחיים, ילדים. תתרכזו בפחד המוות.

כך תהיו אזרחים טובים יותר. וגם ילדיכם, בבוא היום.