בטח שלא אני. אבל פעם, לפני יותר מכמה שנים, היו מקומות שקראו להם בתי מרגוע, אפילו לא ממש רחוק מכאן, לפני שבכלל שמעתי את ג'ודי שרה על קשת בענן.
אני עוד זוכרת בגד ים אחד עם מליון פסים של צבע באלכסון. אלכסון. שעד היום, איש לא ישכנע אותי, שיש בו אסון,
ואז. אז באו מילים חדשות ללקסיקון. צימרים. כמו שפעם הייתי צריכה להסביר אותי במילים. הפסקתי מזמן,
יש מי שאומר שלא חייבים, מילים. כמובן, פנים אומרות הכל. למי שיודע להביט. שתיקות. לפעמים גם, שתיקות יכולות להיות דבר הכי-מצוין,
* * *
פתאום משומ-מקום נזכרתי במלחמת המפרץ הראשונה ובלילה ההוא הראשון, שדיברו ברדיו על הרעמים החזקים נורא. רעמים, שבבוקר הסתברו כחלקים של משהו אחר בכלל, ואיך בעיקר הגברים שלא היה להם מה לעשות עלו על הגגות לראות מה שאפשר וכמה שנאתי את הלילות. חוץ מזהו-זה שהיה בלופ מקסים. עם הבאבא בובה.
ואולי בעיקר, איך אפ'פעם לא התעוררתי בזמן, בלילות שאני הייתי אחראית אזעקות. והנחש-צפע. עבר לידי, בלי שבכלל אשמע. לא אותו ולא את האזעקה, אולי כי כבר אז לא האמנתי באזעקות שוא. קצת ו//או כמעט. כמו עכשיו,
[ חוטים הרי לא תמיד חייבים קשרים ו//או קשירות בקצוות. ]
. |