כותרות TheMarker >
    ';

    ערפילית אוריון

    חוויות, הגיגים ושאר ירקות

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      23/9/11 11:31:
    באמת עדן אחד הדברים המתמיהים אותי תמיד בתקופה הזו,זה ענין השקט, אנשים היו כניראה חרשים .אני כל כך מכירה את החויה הזו שלך , שאם אתה לא מרעיש אתה לא קיים, ניראה לי שאתה יחסת את זה לגובהה אבל לא, אני זוכרת אוי תמיד כחובבת שקט וצפיה במיתרחש. עד היום זה המקום שנעים לי בו, אבל אלו הרגעים שמשום מה נהפכתי לדני דין בעני החברה, מדהים עד איזה רמות זה הגיע אצלך, אני מקוה שלהיות כלוא בין ערימות מזון היה בזה משהוא מרגיע לפחות.זה באמת חויה יוצאת דופן.

    אדון קרייצר

    1 תגובות   יום רביעי, 21/9/11, 10:41

    אדון קרייצר, היה המכולניק שלנו, במשך שנות הילדות שלי מכיתה א' וכנראה עד כיתה ו'. אח"כ פרש.

    כשהייתי הולך עם סבי לבית הכנסת ברחוב יהושע בן-נון , הייתי מנופף לו לשלום ליד מקומו שלו. שורה מקבילה לשורה בה היה לסבי מקום קבוע, והוא היה מנופף לי לשלום בחזרה.

     

    המכולת שלו היתה ברחוב אבן-גבירול, ליד חנות הפרחים של מני.

    כל יום בדרך לבית הספר, היינו מורידים אליו את הסל, מהפלסטיק כזה שידיותיו היו פוצעות ומייבלות את ידינו. בסל היתה רשימת הקניות, ואם באותו יום היה צריך להביא ביצים, גם קופסה גלילית בצבע תכלת מפלאסטיק. הרעיון היה שכשנבוא אליו בסוף היום לקחת את הסל, הוא כבר יהיה מלא (למעט החלב) ונוכל פשוט ללכת הביתה.

    כשהיינו מגיעים אליו בצהריים אחרי הלימודים, הסל היה בדרך כלל ריק. ותהליך המילוי שלו החל רק כשנכנסנו למכולת העמוסה לעיפה. על הדלפק, היו מונחים פסי נייר ועליהם חשבונות שערך ללקוחותיו. משמאלם מכונת חיתוך הגבינה הצהובה, ומשמאלה קוביות חלבה, ומצרכים אחרים מהם היה פורס/בוצע/חותך למי שביקש.

     

    את חישובי המחירים, עשה כדרך שעשו כנראה רבים מבעלי המכולות אז, ביידיש, והיה ניתן לשמוע בעת שדיבר לעצמו וחישב בשפת ילדותו את הערגה והגעגועים לזמנים ההם. כל אחד כנראה , גם אם ילדותו לא היתה מי-יודע-מה, מתגעגע אליה בצורה כזו או אחרת.

     

    מאחוריו היו מדפים עד לתקרה עמוסים לעייפה במה שלמדתי שנים לאחר מכן בצבא "מנות קשות" כלומר מזון שאינו דורש אחסון בקירור. הלקוחות עמדו במסדרון הצר שבין הדלפק ובין מיכלי החמוצים וערימות תבניות הביצים . מצד ימין היה ארון הלחמניות, ואילו הלחם היה מאחורי הדלפק. המקררים היו בניצב לדלפק בירכתי המכולת.

    היה אפשר לקנות חצי לחם. או-אז היה אוחז בכיכר הלחם לבן או שחור, או פומפרניקל (איך אהבתי את השם) או קימל (אז ממש לא אהבתי) , ובכמה אבחות סכין היה בוצע אותו לשניים.

     

    הכי אהבתי לראות אותו ממלא את קופסת הביצים הזכורה לעיל. היה שקט במכולת, והייתי יכול לשמוע את נקישת קליפות הביצים זו בזו עת היה מניח אותן בזהירות אחת על גבי השנייה. זה ממש עשה לי , מה שהבנתי כמה שנים אחר כך כ"פרפרים בבטן". ממש חיכיתי לקטע שבו יסדר את הביצים בקופסה.

     

    פעם, כשהגעתי אליו סמוך לשעת הסגירה. כנראה שלא הבחין בי. הייתי הילד הכי נמוך בכל בית הספר... ואני שותק ומחכה. ולא שם לב שהוא יוצא את המכולת, סוגר ונועל אותה מבחוץ, ומשאיר אותי לבדי שם.

    עד כמה שכור לי לא נלחצתי במיוחד מהאירוע, אולם משהבנתי שהעניין יכול להמשך שעות רבות, ואולי בכלל היה יום שלישי וזה יכול להיות עד מחר בבוקר, ומה יהיה עם ההורים? התחלתי לדפוק על הדלת. טלפונים עוד לא היו נפוצים כל כך בתל-אביב, ועל מכשירים ניידים עוד לא כתבו בספרי המדע הבדיוני.

    אולם עובר אורח אחד, שעה לתחינותיי, והזעיק את אדון קרייצר, מביתו, אני מאמין שגר בקרבת מקום, והלה בדמעות של התנצלות שחרר אותי. לא ממש כעסתי, אולי היה לי חבל שהטרידו אותו משנתו, וזו היה אחת ההרפתקאות הראשונות בחיי.

     

    משסגר את המכולת שלו עברנו למכולת של משה ויהודה שהיתה בחלקו האחר של הרחוב, סמוך לסטיקיית "כתר המזרח". אולם זה כבר סיפור אחר.

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      עדן אוריון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין