אז, כשזה נגמר- -

כשהדי ההתפוצצויות נדמו.

חשבתי כי הכל היה

פטה מורגנה.  

פתאום הבנתי

כי אין זה משהו

שהיה ונגמר.

אלא ייתכן כי לא היה כלל.

שהוא היה

רק בדימיון שלי.

שאולי רציתי שזה יהיה ,

אך לשווא.

שחייתי עם המושג של יש

בזמן של אין.  

זה נתן לי הרבה,

בוודאי,

כי גם לדימיון כוחות משל עצמו.

לא מתכחשת.  

עובדו אצלי התייחסויות שונות,

גבוהות יותר,

רחבות עורקים יותר

נפתחו בפני אפשרויות

להבין דברים

שלא היו כלל

– ברפרטואר שלי , מלפנים.  

דברים שלבטח יעזרו לי בעתיד.  

והכל קרה בשלבים.

חומות ההגנה התמוטטו לאיטן.

לא יכולתי לעצור בשום תמרור אזהרה.

זה פשוט התרחש.

נדהמת עמדתי:

לעיתים צופה,

לעיתים בפנים, עמוק.  

עכשיו,

כשזה נגמר - -

הן בעיצומן של בניה מחדש

חרף או לנוכח ההריסות

אולי שמא בזכותן.

חומות חדשות.

בצורות.

גאות.