המתמודדים על ראשות מפלגת העבודה בבחירות הנערכות היום, פטורים מלהפריח רעיונות והצעות כיצד בכוונתם לקדם את תהליך השלום בהתאם לאידיאולוגית המפלגה. בשונה ממנהיגיה הקודמים של המפלגה, שהיו צריכים להתאמץ לשבות את לב ההמונים עם רעיונות יצירתיים ליישום תהליך השלום — המתמודדים כיום על ראשות מפלגת העבודה, פטורים לגמרי מלהתעסק בזה. שהרי איזה עיסוק יותר לא-רלוונטי קיים היום בזירה הפוליטית מאשר העיסוק במה שנקרא פעם "קידום תהליך השלום"? כשהעומדים מצידו השני של המתרס הם סרבני שלום מוצהרים, אין עם מי לנהל משא ומתן, אין מה לדבר על שלום וממילא אין תהליך ואין מה לקדם. לזכותה של מפלגת העבודה ייאמר, כי לא היא אשמה באובדן האידיאולוגיה המדינית שלה. האשמים העיקריים בעובדה שמצעה המדיני הפך ללא רלוונטי הם הפלשתינים. ברגע שהם בחרו בדרך העימות והסרבנות, הם הפכו את האידיאולוגיה של מפלגת העבודה, כמו גם את כל אידיאולוגית השמאל הישראלי, לאשליה דימיונית וחסרת ערך. הסרבנות הפלשתינית לבחור בדרך השלום, כפי שהוכח מתוך הצעדים הפרובוקטיביים שנקטו בהם בתקופה האחרונה — החל מהחבירה לחמאס והסירוב העיקש לנהל מו"מ עם ישראל גם בזמן הקפאת הבנייה ועד לקבלת ההחלטה החד צדדית לבקש ממועצת הביטחון של האו"ם להכיר בהם כמדינה עצמאית — כמוהן כהצהרה מפורשת על החלטה אסטרטגית שקיבלו נגד השתתפותם בתהליך שלום. מה ישראל לא עשתה כדי למשוך אותם לשולחן המו"מ? היא הצהירה על נכונותה להכיר במדינה פלשתינית; היא וויתרה מראש על הישובים היהודיים שאינם נכללים בגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון; היא הקפיאה את הבנייה ביו"ש כולל בירושלים; היא עשתה מגוון "צעדים בוני אמון" — אבל הפלשתינים בעקביות חסרת פשרות הפילו בזה אחר זה את כל הסולמות שהוגשו להם לרדת מעץ הסרבנות. לא רק "העבודה" נקלעה למצוקה אידיאולוגית. גם "קדימה" סובלת מאותה בעייה. הבוחר הישראלי הממוצע, למרות רדידותו, כבר מבין שסרבני השלום הם הפלשתינים. הם, הפלשתינים, מבהירים שוב ושוב בצורה הברורה ביותר, כי כל הסיסמאות היפות הנאמרות על ידי "שוחרי השלום" ממפלגות השמאל הישראלי, אינן אלא מילים חסרות משמעות. רעיון "השלום" מפרנס תעשייה ישראלית ענפה. המוני פעילי-שמאל דשים בו במשרה מלאה; מלכ"רים רבים ומגוונים, דוגמת מרכז רבין לשלום, חיים בזכותו; מפלגות משתמשות בו לפיתוי מצביעים פוטנציאליים; עיתונאים ופרשנים "מנתחים" אותו כאוות נפשם; בטלנים עם שאר-רוח גורפים הון מהמצאת כל מיני "מיזמי שלום"; חובבי שלום מתוחכמים יותר משתמשים בו למימון מסעות סביב העולם; עוד מגוון רחב של "שוחרי שלום" מכרכרים סביבו ומגלגלים באמצעותו סכומי עתק — אבל בסופו של יום, כולם טוחנים אוויר. ככל שחולף הזמן, כך הפלשתינים מתבצרים יותר ויותר בהתנגדותם העקרונית להגיע להסכם שלום שלא יהיה מושתת על מילוי כל משאלות ליבם לטובה. תעשיית השלום מייצרת הרבה רעש והמולה ומפרנסת המוני מאמינים פתיים, אבל היא איננה פרודוקטיבית. |