 מסוממי שמש מְסוּממי שמש נפגשנו, אז, על שפת הים, והוא הִבִיט בי במבוכה, ושאל, אפשר? ואני אמרתי, כמובן, וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי.
הוא חייך וישב קרוב, לא נוֹגע, משחק בלי משים בקוֹנכיה. הקשיבי לקוֹל הים, הוא אמר והצמיד את הקוֹנכיה לאזני. שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי: הזהרי, הזהרי.
אך עוד באותו יום נע גופו על גופי ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי תחת גופי העירום רתח חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום, זע, מתפתל בלהט-חלום.
והוא לחש תאווֹת לתוך צווארי, ואני בערתי, מוחי רקוע רסיסי צדפים, והים רוֹחש, לוֹאט, הוֹמה ונוֹהם, והרוח נוֹאקת ללא רחם.
ואז הוא ניתק מגופי, נעמד, מביט בי מלמעלה כמו ממרחק ומלמל במבוכה תודה והלך לדרכו.
הבטתי בגבו המתרחק וראיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו והים מתנפח, קוצף בזעם קדומים בתוך גליו צפים פגרי דגים והוא גועה בצער, נוהם ונוהם והרוח נואקת ללא רחם. |