תמונה הורסת ו//או פצצה חכמה.
הקדמה ושוב. כמו בזמן האחרון. אני משתדלת אלפי השתדלויות להיות הרבה יותר מברורה,
היסטוריה פעם, לפני זמן כזה או אחר, החלטתי שבא לי לחזור לאחור. לשוב לתחילת המסלול. לעשות שוב תואר ראשון. מן פנטזיה כזו של התחלה. נרשמתי ללימודי מגדר. שם, במקום שהיה אמור להיות עם רוח של חשיבה פתוחה ושיוויון, ראיתי ושמעתי דברים שלא יכולתי להתחבר אליהם. כמו המילה היסטוריה, His-Story שמאז נחקקה כ-הסיפור שלו. ולא שלה.
לקחתי את עצמי והמשכתי הלאה. בדיוק מהמקום שהייתי בו. לטוב ו//או לרע, ולא. אין בזה שום אמירה. רק ציון של דרך שהייתה,
כשכן למדתי לתואר ראשון בזמן הנכון. בגיל המתאים, רצתי לקנות את לקרוא סיפור של ס. יזהר. שני החלקים אמנם היו בספריה, אבל כבר אז, מייד אחרי הצבא, אהבתי את הספרים שלי קרובים אלי. הרי גם ספרים יכולים להחשב חפצים, בדיוק כמו תמונות. שמייצגות בהמון אופנים.
לפני כמה זמן קיבלתי הודעה, הייתה לי פה תמונה של הלמוט ניוטון. תמונה שאני מאד אוהבת ושהולכת איתי שנים, התבקשתי להסיר אותה. [ http://cafe.themarker.com/post/2232614/ ] הכוס לא הסתירה מספיק את הציץ החשוף והתמונה בכלל לא עמדה בכללים, המחמירים מדי, לפחות לטעמי, של הקפה.
והכתיבה, לא יודעת על אנשים אחרים. אני כותבת, כי אני אוהבת לכתוב. כי זה עושה לי נעים ואפילו טוב, אני לא אוהבת לכתוב למגירה. ואני גם ממש לא ממש אוהבת הפתעות.
מסיבת הפתעה, כשהייתי בכתה י' עשו לי מסיבת הפתעה. אני הייתי היחידה שלא ממש נהנתה. פשוט, הגעתי הביתה, אמא שלי פתחה את הדלת והבית היה מוצף בחבר'ה מהשיכבה. נתתי מבט אחד זועף. אמרתי שלום ולא תודה, הסתובבתי והלכתי. ואפילו קצת כעסתי, כי כל מי שנחשב לחבר שלי, ידע. שאני בלשון המעטה לא סובלת הפתעות, בטח לא יומולדת הפתעה.
אני בכלל לא מתה על ימי הולדת. אבל זה כבר סיפור אחר, אני מסתפקת במתנות. בעיקר בדברים שאני אוהבת. לא בדברים שנוח להביא, אלא ממש במה שאני רוצה. זה אולי לא נורא יפה להגיד, אבל זו אני. נקודה.
ועוד על תמונות. קפה וכתיבה לא למגירה, אז כן, אני אוהבת לכתוב. אני לא אוהבת לכתוב למגירה,
אני בהחלט חושבת שאחד היתרונות במדיום שנקרא אינטרנט, הוא שכל אדם, אמור שתהיה לו האפשרות לפתוח בלוג ולשפוך מה שבא לו, בלי התלהמות יתרה, לא משנה אם מדובר על רגשות, על זכרונות או על פוליטיקה, על עבודה או על יחסים על השכנה.
אני יכולה להעיד רק על עצמי, אם מישהו היה מחייב אותי לכתוב תחת שמי המלא ותמונתי הבהירה, הבלוג שלי. היה ריק ובתול. נורא, פשוט. כי זו אני,
ואולי אז, כן הייתי מתחילה לכתוב למגירה. די ברור לי שלא הייתי נהנית מזה נורא,
קצת כמו באותה מסיבת הפתעה, לא ממש נוח לי לפגוש מבט סוקר ברחוב ולחשוב אם המבט הוא של מישהו ו//או מישהי שזיהו שאני עומדת מאחורי הבלוג,
. |