בתווך
 תסתכלו עליה. אישה בגיל העמידה עוברת בפארק עם אוזניות לבנות משתלשלות מתוך אוזניה.
בבוקר אני חוזרת מבית הספר, אחרי ששמתי שם את הילדה שלי. מקשיבה לנירוונה או לאליס אין צ'יינס, זו המוזיקה שלי כבר 20 שנה ואני שואלת את עצמי עד איזה גיל אמשיך להאזין לה? האם זה יהיה רלוונטי לעבור בפארק בגיל 60 עם נירוונה באוזניים? בגיל 40 ומשהו אני נמצאת במרחק שווה בין גיל 20 ומשהו לגיל 60 ומשהו. האם אני עדיין רלוונטית? האם אני בת תקופתי? כבר הרבה זמן שהעיר תל-אביב לא מעניינת אותי. חלונות הראווה לא מפתים אותי, בתי הקפה משעממים אותי, גם המסעדות. אין בהם התרגשות וגם לא הבטחה. השפה החדשה צורמת באוזניי. אנשים שעוברים כל הזמן לאנגלית, כמו בפרסומות מגעילים אותי. הסטטוסים בפייסבוק והציוצים בטוויטר מדכאים אותי. אין שם אהבה וגם לא חסד. הפרסומות ברחוב מעוררים בי רצון לאלימות או ונדליזם, לקשקש עליהם או לשרוף את הסיסמאות בנות שלוש מילים באנגלית שמצווים עליי איך לחיות את חיי ומה לעשות. Just do it קולקטיבי. האירוע היחיד שהצליח לרתק או לרגש אותי היה סדרת ההפגנות למרות שלא השתתפתי בהן בפועל. התאהבתי בדמותה של דפני ליף כפי שעברה אליי מתוך אמצעי התקשורת. היא מזכירה לי את הילדות הטובות בבית-ספר, אלה שהיו גם מדריכות בתנועת נוער, אלה שלא התביישו להנחות את טקס סוף השנה בבית-ספר. הן תמיד היו אדיבות ואמרו שלום והיו נחמדות אבל לא מושגות, ידעתי שלעולם לא יהיו חברות שלי. ואני לעולם לא אהיה אחת מהן. אני והחברים שלי היינו יותר מהסוג של קורט קוביין. אחד מאיתנו אפילו התאבד באותה התקופה. הכאב שלנו מסתתר תחת תגיות כמו "טיפוסים אפלים" או "אנשי שוליים" שאוהבים לשים עלינו, הוא משתחרר ביצירה או בהרס עצמי, או בשניהם בו זמנית. אבל, לדפני ליף אני מאמינה. במיוחד כשהיא מדברת על חמלה וחסד. ואחרי שקראתי על האונס, אני מאמינה לה אפילו יותר ומרשה לעצמי לחלום על שינוי. את השיר "פולי" מתוך Nevermind שיצא לפני 20 שנה בדיוק, אני מקדישה לה. לא היה קל לצלול לתוך תרגום של הטקסט הזה. השיר מתאר מקרה אמיתי שפורסם בעיתון על צעירה שנאנסה ועונתה בזמן של הופעת רוק. היא הצליחה להימלט על ידי שיתוף פעולה שלה עם התוקף. קורט קוביין קרא את הכתבה וכתב את שיר שמתאר את האירוע מצד התוקף, כמו טרומן קפוטה שנכנס לראש של הרוצח בספרו "בדם קר". אני מבינה את השיר כזרם תודעה של התוקף בו מהדהדים כל מיני משפטים שהוא אמר או שאמרו לו באי-סדר. הוא עובר מלשון יחיד ללשון רבים ויש רמזים לניסיונות התאבדות. מה שהכי מעניין הוא הרגע בו פולי מצליחה לברוח מן התוקף. בהתחלה היא מבקשת ממנו קרקר ומעוררת בו מחשבות הזדהות עם מצבה. אחר-כך היא מצליחה לשכנע אותו לשחרר אותה מן החבל והוא בטוח שהיא כל-כך לא יכולה לברוח ממנו שזה יהיה משעשע כמו לשחק בתופסת. ואז היא מצליחה לברוח והוא נדהם. הוא אומר She caught me off my guard ואם לחשוב לרגע על המשמעות המצמררת: הוא אומר בעצם שהיא תפסה אותו ללא הגנה, שזה ביטוי באנגלית ל"לא מוכן למה שעומד לקרות", מוכן במובן של מוגן. ובסוף: It amazes me, the will of instinct המשפט האחרון שייך לתוקף, אבל יכול להיות שזו גם עמדתו של הכותב. הוא נדהם מכח הרצון של האינסטינקט, יצר ההישרדות, הדחף לחיות. אני אוהבת לחשוב שזוהי הסיבה שהביאה אותו לכתוב את השיר. פולי
פולי רוֹצָה קרקר עדיף שארד מעליה קודם אני חושב שהיא צמאה רוצה להעביר את טעם הבליעה
זה לא אני יש לנו עוד קצת זרע תן לי לקפל לךָ את כנפייךָ המלוכלכות תן לי עוד סיבוב אל תחתוך את עצמךָ אני צריך עזרה לספק את עצמי יש לי חבל אמרו לךָ אני מבטיח לךָ שאני לא משקר תן לי עוד סיבוב אל תחתוך את עצמךָ אני צריך עזרה לספק את עצמי
פולי רוצה קרקר אולי אציע לה משהו לאכול היא מבקשת שאשחרר אותה מן החבל יהיה נחמד לשחק קצת תופסת
פולי אומרת שכואב לה הגב ושמשעמם לה גם היא תפסה אותי לא מוכן מתפעל מן הדחף לחיות
|