המשפט המפחיד ביותר כששומעים אותו. פתאום אנחנו נכנסים למעין בועה אטומה, שהרעשים החיצוניים הופכים להדים עמומים. פתאום הפחד נעשה מוחשי - מה אם אשאר לבד כל החיים? מה אם אמשיך לגרור בעיות ותסביכים מקשר לקשר ולעולם לא יהיה לזה סוף? פתאום אני מבינה שכשאני נכנסת לקשר, אני מאבדת את השקט הפנימי הזה. כשאני לבד, אין הפתעות, אין דאגות ואין מטענים רגשיים. הכל סובב סביבי. אני אדון לעצמי ואני חופשייה. אבל רק אני יודעת כמה החופש הזה יכול לשמש גם כלא. הכל פרוץ, אין גבולות, שטח הפקר. זו רק אני שם, כלואה בתוך הלבד שלי, פעם אחר פעם, בתוך שגרת מוות. "אנחנו צריכים לדבר" זה תמיד הזמן הטוב ביותר לחשבון נפש. אני יכולה לראות איך רואים אותי מבחוץ, אני יכולה ללמוד על עצמי ולדעת מה לתקן. השאלה היא האם האוטופיה הזו ברת-ביצוע. השאלה הנוספת היא, האם יש בביקורת הזו כדי לצמוח ולהשתפר או שמא להיאכל על-ידי התסכולים - "זו אני, וקשה לי להשתנות. הדברים שאתה אומר לי עכשיו לא תורמים לי לכלום. אני לא אתקן את הפגמים שבי, אני רק אחשוב על הנזק שהם מסבים לי. ואתה, אתה כבר תעזוב. זה רק תסכול מהול בעצב מתוק." לאחרונה אני חושבת שאני מתחילה לעלות על הבעיה שלי: ההרס העצמי הזה, ניסיונות ההתנצחות האלה הם אלה שמכשילים את הקשרים שאני נכנסת אליהם. רק להוכיח לעצמי פעם אחר פעם כמה אני אישה חזקה שמצליחה להביס ולהכניע גברים. אני מרגישה בדו-קרב, יותר מאשר בקשר או במסע. אני תמיד מדמיינת את זה כך: ישנו שד קטן וגאוותן שיושב לו בראש שלי על כיסא נדנדה כבד ועתיק, מתנדנד שעות ארוכות בנחת, מעשן מתוך המקטרת שלו ומנווט אותי אל תוך ההרס הזה, אל הכישלון, אל המקום הבטוח ובאדישות גמורה. הוא ישר מזהה את ה"לא-תעשה" של הפרטנר ואומר לי לפעול בדיוק הפוך, כדי לגרות את מוקד הכעס שלו, ולהביא לכישלון מערכת היחסים כמה שיותר מהר. הוא רוצה להוכיח לי כל הזמן כמה אני לא ראויה וכמה שזה לא בשבילי. כמה מתאים לי להיות בחשכה איתו, עם השד הקטן הזה, שאולי כל כוונותיו טהורות והוא רק מנסה להגן עליי. *** ריב נוסף. כבר הפסקתי לספור אותם בשבוע הזה. פחות זמן ביחד, יותר זמן במלחמות וירטואליות. אין לו זמן, לי אין כוח. אין לו סבלנות אליי יותר. זו תמיד אותה מתכונת נלוזה: אנחנו בשלב הראשון של ההיכרות, אין יותר מדי התלהבות מצד אף-אחד (ואם להיות כנה, אין יותר מדי התלהבות בעיקר מצידי). אני לקונית ורשמית, אך רכה ומשעשעת קלות. אין לי עניין להבריח אותם, באמת. אני דווקא בעד שהם יתקרבו אליי ונוכל לבנות משהו יפה ביחד. אני לא מדברת על אהבה ועל בית עם גג אדום, שני ילדים וכלב. אני מדברת על מערכת יחסים עמוקה כל-כך שאפשר לטבוע בה, כזו שמתארים בספרים, כזו שמעוררת קנאה כי יש בה את כל קשת הרגשות, הכל פתוח, כל הקלפים על השולחן ואפשר להתחיל לשחק. אחר-כך אני מחליטה להיפגש וההתלהבות שלי צונחת עוד יותר: הוא שוב לא יהיה לטעמי, אני שוב אצטרך לקחת את המושכות לידיים שלי, אני שוב אהיה זו ששומרת על רמת הומור בסיסית בשיחה ואהיה זו שתדאג שהיא מספיק קולחת, אני זו שאצטרך למצוא על מה לדבר ואני זו שאצטרך לדחות אותו בנימוס אחר-כך. די. אין לי כוח או חשק לעינויים האלה. אני רוצה לחתוך את המעגל בדיוק בקצה, לפני שהוא חוזר על עצמו. בסך-הכל רציתי פיסת שקט בתוך הטירוף הזה, רק להניח ראש על כתף חזקה מספיק ולנוח. פעם אחת לנוח מהחיפושים המעיקים האלה ולדעת שמצאתי את אי השלווה שלי, מפלט שאפשר לברוח אליו. אבל משום מה, ישנם מעטים שאחרי הפגישה מציתים בי איזו אש. עוד אי אפשר לראות את השלהבת במלוא הדרה, אך ניתן לראות רשפים קטנים. אבל אתם בטח יודעים שהאש, כפי שהיא מחממת, מאירה ומייצגת את החיים, היא גם הרסנית ומכלה, מטהרת עד היסוד. האש הזו היא בדיוק מה שחסר לי עכשיו, ובינתיים, עצוב לי לראות אותה דועכת איתו. איתו זה לא התחיל ברשפים, איתו יכולתי כבר לראות את השלהבת הזו, וידעתי שמדבר טוב צריך לשמוח ולפחד, כי ככל שמטפסים יותר גבוה - כך הנפילה יותר כואבת. זה כבר קרוב לחודש שלא נפגשנו. התסכולים מכרסמים בי מבפנים ומוצאים ביטוי בכעסים, ויכוחים ואגרסיות. הוא טוען שאפילו בחוסר סבלנות ובחוסר כבוד. אני לא מכבדת את זה שאין לו זמן לשום דבר כשהוא עובד בשתי עבודות ולומד. אבל אני זו שמחכה בארמון המתפורר הזה שלי, כמו נסיכה ששומרת אמונים ומחכה לאביר שלה שישוב מהמלחמה. רק שאני נסיכה שיש לה סקייפ ומסנג'ר, אז היא יוצרת קשר עם האביר שלה על בסיס יומיומי בגלל הגעגועים הקשים שפוקדים אותה. ממתי זה נהיה כל-כך מעיק? הוא אמור לשמוח שהראש שלי עסוק בו כל היום והתגובה לכך היא דגדוג עז בבטן התחתונה. ואני לא מרחמת עליו מסיבה אחת: המצב הזה חדש. הוא לא היה ככה בהתחלה. אדרבה, בהתחלה זכיתי לחיזורים מדהימים. כפי שכבר סיפרתי, היו לו כל-כך הרבה שאלות אליי וסקרנות ועניין, ודיברנו יום שלם (!). יתרה מכך, נפגשנו עוד באותו היום כשהוא התעקש כל-כך לראות אותי. גבר שרוצה מספיק, מחזר. כנראה ששלי כבר לא רוצה יותר. ימי שישי כבר לא שלי, גם לא ימי החול. כל פעם משהו אחר צץ, אבל אני יודעת שהוא לא משקר. הוא רוצה לראות אותי, הוא אומר שהוא רוצה להנות איתי אחרי שבועים קשים ועמוסים, אבל עם שתי עבודות ולימודים - אני מבינה שזה בלתי אפשרי. ומה עם הודעת "מה שלומך?" כל יום? גם זה בלתי אפשרי? הגעתי לנקודת אל-חזור. אני כבר לא יודעת אם השדון הקטן שלי הביא אותי לכאן או שאולי היו אלה דווקא הנסיבות. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שנעשה לי עוול. ובקרוב מאוד, לפני הפגישה השלישית (זה כאילו שמישהו יושב שם למעלה וצוחק עליי. איך כל הפגישות שלי נגמרות לקראת הדייט השלישי או בדייט השלישי עצמו, כמו שעון שוויצרי), אקבל את גזר הדין שלי - האם הוא ישאר או האם גם הוא יעזוב? |