בצל עץ הפיקוס יש בית קפה נחמד, בין הענפים התעופף לו דרור חופש בודד וחיפש לעצמו פינה. היה לה לרגע מבט מודאג כזה, רוח קלה של טרדת יום שבטח הייתה מתנפצת על כתפי מבלי להשאיר חותם. בית הקפה היה נראה לרגע כמצוי בארץ אחרת, הזמן צעד לאט כמו צל ערביים רגע שיחלוף וישאיר מחשבה נעימה
לאן נעלמו הדרורים של פעם שאלתי והיא הסבירה ברצינות, ולרגע הדאגה נעלמה היא חייכה, זה תמיד משמח אותי לראות אותה מחייכת. הדרור המשיך להתרוצץ לו בין ענפי הפיקוס הגדול, עומד לו שם ונראה עמיד לפגעי הזמן
בעוד כמה דקות תעמוד אישה צעירה ותצעק בקולי קולות לאמא שלה, "אמא עשית פיפי?" אמא שלה תנסה להשתיק אותה בתנועת יד קטנה. אנחנו נצעד לנו בחזרה לאוטו, אוטו או רכב, לעולם לא נדע כי כריך עשוי תמיד משתי פרוסות לחם, אבל סנדוויץ עשוי בג'בטה חמה. אבל איך אומרים אוטו או רכב, היא מעולם לא אמרה.
כשנפרד בהמשך היום, אתן לה חיבוק ונשיקה, היא תחייך במבוכה ותנשק בקצרה לפעמים אני יודע שהחיבוקים שלי עדיין קצת זרים לה. אבל בלילה, כשאני מחבק אותה, היא נצמדת לשניה קלה ואז הריח שלה נשאר בתוכי
אח"כ לבד אסניף את היד לשניה קצרה, אנשום אותה שוב לכמה שברירי זמן בטח אחשוב על עצמי שזה נורא דפוק, דפוק זה בטח, אבל עדיין נעים.
דרור החופש ימשיך להתרוצץ לו בין ענפי הפיקוס הירוקים וישאירו סימני חיים על המדרכה.
|