העיתונאית שלי יחימוביץ עומדת מהיום בראש מפלגת העבודה. נכון, היא עדיין לא מועמדת ריאלית לראשות ממשלה, אבל בכל זאת מדובר בהישג מדהים, קפיצה נחשונית של עיתונאית מוכשרת לביצה הפוליטית וניצחון גדול של אאוטסיידרית על כל המנגנונים המסורתיים של המפלגה ושל ההסתדרות. מהיום היא עומדת בראש מפלגה בינונית אבל חשובה, עם פוטנציאל להשפעה של ממש על עתיד המדינה. יחימוביץ היא רק חלק מגל של עיתונאים ואנשי תקשורת שבחרו בשנים האחרונות לקפוץ לבריכה הפוליטית והיא מסמלת את המגמה של ניצחון התקשורת ואולי אפילו שכרון הכוח של אנשי התקשורת. טומי לפיד קפץ מהפאנל של פופוליטיקה לכס שר המשפטים וראש מפלגה בינונית, שלי הולכת בעקבותיו, ונראה שגם יאיר מתכנן את הקפיצה. אם שלי השתלטה בקלות יחסית על מפלגת העבודה, אולי יאיר לפיד יכול להשתלט על קדימה. נראה שהציבור רואה את הקפיצה הזו כטבעית. רק אתמול על מסך הטלוויזיה, מגישה, מראיינת, שואלת שאלות ואולי קצת מפרשנת, וממחר, מנהיגה מפלגתית ואולי גם לאומית. ובאמת, בשנים האחרונות תפסו העיתונאים הבולטים שלנו, בעיקר בטלוויזיה, את הבמה המרכזית. משולחן המגיש והפרשן הם מנהלים את המדינה, מפרשים, מביעים דעה, מבקרים, שולטים בעניינים, קובעים את סדר היום. מנהיגים ומנהלים את המדינה. רוני דניאל מנהל את הצבא, רביב דרוקר את הפוליטיקה, אמנון אברמוביץ את כולם ביחד. שם, באולפן שישי, מתנהלות ישיבות הממשלה האמיתית, משם מנהלים את הקרב על המדינה הפלסטינית, או על הצדק החברתי. אנשי תקשורת שכוחם בעיקר בהופעה, בדיבור, שכנוע ופופולאריות רוצים לא רק לבלוט, אלא לממש את האהדה הציבורית להשפעה ישירה. שלי היא הדור הבא של אנשי התקשורת, לא רק קישוט לפוליטיקאים מנוסים, לא רק הופעה בטלוויזיה כמקפצה לכנסת כמו ניצן הורוביץ, אלא מאבק של ממש מול אליטות אחרות, על ההנהגה. נראה כי היום קל יותר להגיע להנהגה משולחן המגיש, ולא רק מכסא הרמטכ"ל או יו"ר ההסתדרות. מוקדם עוד להעריך את משמעות התהליך, ברור כי ההכשרה של אנשי התקשורת אינה בהכרח מתאימה להנהגה לאומית, למעטים מהם יש את הידע, ההשכלה, הניסיון המקצועי, יכולת הניהול, והניסיון המעשי הפוליטי והמדיני הנדרשים להנהגת המדינה.ובכל זאת מדובר בתהליך מדהים שמשקף את ניצחון התקשורת על המנגנונים הישנים. בהצלחה לשלי!