At your most beautiful
מייקל סטייפ לא יודע את זה, אבל הוא הסול מייט שלי.
כל מגע איתו משאיר אותי בלי עור, בלי הגנה, נוגע בכל הרגשות הכי אינטימיים בלי כפפות, משקיף עלי מתמודד לבד עם עצמי, עם ההצפות, עם החיוּת, עם הפגיעוּת שיכולה להרוג אותך ברגע הבא. ועד שזה יקרה, החיות הזאת מרכיבה אותך על רכבת הרים של פלא, טירוף והכרת תודה, מסחררת מבחילה ומגרה, עד שהיא מניחה אותך בחזרה בעדינות על הכיסא, כמו צלילי הבאנג'ו האחרונים של Losing my religion. מיתרים שמסובבים את המוח לאחור וקול שעד היום לא הצלחתי לפענח. אולי זה כבר לא יקרה.
מייקל סטייפ הראה לי שכדי להסתנכרן עם עולם מטורף ומשתולל צריך להיטרף ולהשתולל יחד איתו. כי מי שמתקבע באדמה, נלחם בשדים וברוחות והעיקר לא לזוז, בעצם נלחם על זכותו להישאר מת. כי נולדנו להיות בתנועה והתנועה הזאת תרים אותנו, תפיל אותנו, ותסחוט אותנו עד שלא נוכל יותר ונמות מתשישות. ומי שחי את התנועה יודע שגם כשהוא ימות, הוא חי כמו שבן אדם מרגיש חי. ומייקל סטייפ יותר מהכל בשבילי, הוא אדם חי.
REM הייתה להקה מלוכלכת. הקליפים שלה היו על סטים מבולגנים, הסאונד לא הפך סינתטי עם ההתפתחות הוירטואלית, הדמויות היו מוזרות ולא סימטריות. והאמת היא שאף פעם לא הסתדרתי עם השירים השמחים שלהם. היה בהם משהו, בסוג השמחה הזאת, שלא לטעמי, אפילו מאולץ. אבל היו לה שני גאוני מוסיקה, פיטר באק ומייקל מילס, עם נוכחות בימתית מעוררת יראת כבוד מהזן של לאונרד כהן, כאלה שכל מבט בהם הוא שיעור. והיה לה את מייקל סטייפ.
במשך 30 שנה היה ל-REM מספיק זמן כדי לגעת עם הטקסטים במוזרויות, בפשטות היומיומית, לחפש, לחקור ולגלות שאין מה למצוא כי אין תשובה ואין פתרון. נשאר רק לעשות את הכי טוב שאתה יכול ולחיות לחיות לחיות. הם נגעו באהבה, בדימוי עצמי, בבדידות אורבנית, ברגעי קסם שהיו ואינם עוד, גם כשחוזרים לזירת הפשע אחרי שנים. הם זיהו את הרִיק כאוייב הגדול של הנפש ואת הידיעה שעם האוייב הזה אתה צריך ללמוד לחיות כי הוא לא יעזוב אף פעם. הם ידעו להיות פוליטיים כשצריך, רוחניים כשרצו, ידעו לתת בראש ולהיות סופר קוליים בלי לנסות שום דבר בכוח. הם ידעו שהחיים הם מסע שבו אף אחד לא שואל אותך אם ומתי לעצור. הם הלכו יד ביד עם הדבר הזה, בפסגות, בתהומות, הביטו בעיניים לליבה של הנשמה ועשו אהבה עם הרגשות שלהם, והכל מתוך ההבנה שלהיות חשוף, לחקור את העולם הרגשי שלך, לנסות, להתנסות, לשאול ולהישען על הקומן סנס, זאת הדרך הכי שלמה לא לשרוד את החיים האלה. ובדרך שכזאת אין ממה לפחד. האמת שלך תגן עליך עד שמשהו יקרה. ואם היא לא תגן, היא לפחות תגרום לך להרגיש מלא יותר.
בעיניי REM אף פעם לא הגזימה. לא ניסתה לתקן את העולם כמו U2 ולא חיפשה לחקות אף אחד, כמו אואזיס. לא קרסה אל תוך עצמה, כמו להקות שהתחילו איתה ולא היו מלאות מספיק. היה לה את הקומן סנס שהחזיק אותה בתוך רכבת ההרים בלי שהכל יתפרק כמו שקרה לקורט קוביין והייתה לה היכולת להתאים את עצמה להלכי הרוח שיכולים לדפוק לכל אחד את השכל. ומעל לכל REM הייתה שם לאורך כל הדרך, 30 שנה. חתיכה של חיים.
יש דברים שאף פעם לא מאכזבים אותך. המיטה שלך בסוף היום, המוסיקה הנכונה לזמן הנכון, האש שבוערת בפנים, כמה אנשים. מייקל סטייפ אף פעם לא איכזב אותי. הוא רק ידע איפה לגעת הבן זונה.
לקראת הפירוק של REM, אחרי 30 שנה, זאת הבחירה שלי לעשרת השירים הטובים שלהם. הקליפים מספרים אותם לא פחות טוב.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
10. לוחמי חופש, משרתי מצפון, שליחי ממשלות שיודעות יותר טוב ממך מה טוב לך
Orange Crush
9. בדידות אורבנית בחסות העבדות המודרנית
Daysleeper
8. אתה לא עומד בקצב, אתה פגום
Imitation of life
7. קל יותר לאהוב את מי שהשארנו מאחור The one I love
6. רוצה להיות בודד יחד? Überlin
5. על מותר ואסור
Losing My religion
4. אפשר לחזור למקום, אבל לא לרגע. מה שהיה לא יהיה יותר
Nightswimming
3. זה לתמיד
Leaving New York
2. אולי זה לא העולם. אולי זה אתה שדפוק
Drive
1. אני חושב שראיתי חיוך
At my most beautiful
|