♦ הפנייה הפלשתינית לאו"ם, כינוס מועצת הביטחון והעצרת הכללית כדי לקבוע מה יעלה בגורל הבקשה הפלשתינית, מעוררים שאלות רבות: כיצד מבוצע הליך קבלת החברות באו"ם? מה הסיכוי של אבו מאזן והרשות לקבל הכרה במדינה עצמאית? מי מתנגד להם? מדוע הכל קורה עכשיו? והאם להחלטת העצרת תהיה השפעה בשטח על מדינת ישראל? ♦ כך הפך האו"ם למוסד אנטי ישראלי לדורותיו ♦ כיצד חיזרה המערכת המדינית אחר גאבון? מדוע נהגי המוניות בניו יורק כועסים על הסכסוך הישראלי-פלשתיני? מה הקשר בין התפטרות מנכ"ל יש"ע למחאה החברתית? כיצד דני איילון מכבה שריפות, ומי חבש כיפה לראשו של אובמה? ♦

או"ם שמום

שורה של מקרים מוכיחים: מאז ומתמיד האו"ם נגד מדינת ישראל

כותבי המאמרים, אימצו השבוע את ראשם, כאשר ניסו לחפש כותרות בחרוזים, כדי להגדיר את הדיון באו"ם בעניין הקמת המדינה הפלשתינית. הרצון היה להדגיש את חשיבות המשא ומתן המדיני, במקום דרך הקיצור שבחרו להם הפלשתינים באו"ם.

הכותרות היו בהתאם: "מו"מ ולא או"ם", או "הנאום באו"ם", וכך הלאה. אבל החרוז שנחרט יותר מכל, ומלווה את בניין העצרת הכללית של האומות המאוחדות מאז ומתמיד בכל הקשור לישראל, הוא "או"ם שמום". צמד המילים הללו, מבטא את העמדה הישראלית כלפי האו"ם.

את הביטוי המזלזל הזה טבע בזמנו ראה"מ הראשון, דוד בן גוריון, במהלך ישיבת הממשלה ב-1955. היה זה כאשר חוליות פדאיון מעזה חדרו שוב ושוב ארצה וביצעו מעשי טרור. ב"ג קרא בתגובה לסלק מעזה את המצרים, אך נתקל בהתנגדות בתוך הממשלה. שר החוץ משה שרת, הזהיר מתגובת האו"ם. ב"ג הנרגז מיהר להשיב במשפט שנכנס גם הוא להסטוריה הפוליטית: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". מיד לאחר מכן, כאשר היה עדיין בלהט הדברים, הוסיף את צמד המילים: "או"ם שמום" (וכל השאר הסטוריה).

ראה"מ הנוכחי בנימין נתניהו, מכיר את הענינים מקרוב. הוא הרי היה שגריר באו"ם, ונחשף ליחס הצונן והמתנכר של הארגון כלפי מדינת ישראל. השבוע כאשר נפרד מהשרים והח"כים, אמר כי הוא יודע שיחוש יחס צונן בבניין האו"ם, כאשר יגיע למקום וכאשר ישא היום את הנאום — שעתיים לאחר נאומו של אבו מאזן.

ההסטוריה אכן מראה עד כמה מתנכר האו"ם בכל הקשור ליהודים ולמדינת ישראל. זה החל בהחלטה שהשוותה את הציונות לגזענות. היה זה לאחר שהגוש הערבי יחד עם המדינות הבלתי מזדהות, ניסו להביא לסילוקה של מדינת ישראל מהארגון. הם אמנם נכשלו בכך, אבל הצליחו להשיג רוב להחלטה שהגדירה את הציונות כסוג של גזענות ואפליה. ההחלטה התקבלה ברוב של 70 מדינות, מול 29 מתנגדות ו-27 נמנעות.

לאחר אותה הצבעה עלה השגריר דאז, חיים הרצוג ונשא נאום היסטורי, במהלכו שלף את נייר ההחלטה וקרע אותו לגזרים מעל הדוכן. למחרת התראיין בכלי התקשורת בישראל, ואמר: "אם היטלר היה נמצא באו"ם, הוא היה מרגיש כמו בבית".

14 שנים לאחר מכן — ב-1991, לאחר ועידת מדריד (של יצחק שמיר), הואילה בטובה עצרת האו"ם ומחקה את ההחלטה הזו, תוך שהיא קובעת ש"הציונות אינה גזענות".

אבא אבן שהיה שר החוץ, וכיהן גם כנציג ישראל באו"ם, הגדיר את היחס של הארגון למדינת ישראל באומרו, כי בעצרת האו"ם עשויה להתקבל ברוב גדול גם החלטה שכדור הארץ שטוח, אם הדבר ישרת את האינטרסים של אויבי ישראל.

קרב מדיני

אבו מאזן ינאם היום במגרש הביתי ויקבל הרבה תשואות מכולם

עד הרגע האחרון נמשך הקרב המדיני השבוע, סביב ההצבעה במועצת הביטחון. ארה"ב אמרה שתטיל וטו אם יהיה לפלשתינים רוב של 9 מדינות, אבל מלכתחילה העדיפות של האמריקאים היא, שלא להגיע להטלת וטו, ולכן עשו כל מאמץ לשכנע את המדינות המתנדנדות שלא להצביע עם הפלשתינים.

הניסיון מוכיח כי בדומה לעצרת הכללית של האו"ם, גם מועצת הביטחון אינה אוהדת את מדינת ישראל, ואם לא הטלת הוטו הקבועה של האמריקאים, היו מתקבלות שם החלטות אנטי ישראליות בזו אחר זו.

כך לדוגמא הציל וטו אמריקאי את מדינת ישראל ב-2001 מהצעת החלטה להקמת כח בינלאומי "להגנה על הפלשתינים". עוד קודם ב-96, בעיצומו של מבצע "ענבי זעם" בלבנון, גינתה מועצת הביטחון של האו"ם את מדינת ישראל ודרשה ממנה להפסיק מיד את המבצע. זאת לאחר שיגור פגז טועה שגרם למותם של 102 אזרחים לבנונים בכפר קנא. המבצע אכן נעצר כפי שדרשה מועצת הביטחון.

גינויים נוספים של מדינת ישראל במועצת הביטחון, נרשמו לאחר עלייתו של אריאל שרון להר הבית, בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, בניית גדר ההפרדה, המשך ההתנחלויות, ועוד עשרות מקרים. אם לא ארה"ב, מדינת ישראל היתה הופכת מזמן למצורעת מדינית, כמו דרום אפריקה בזמנו.

וכך מגיע לו היום אבו מאזן לנאום באו"ם, והוא ירגיש במקום כמי שנמצא במגרש ביתי אוהד. לפלשתינים יש רוב אוטומטי העומד לימינם בכל עת, רוב המתייצב בקביעות נגד מדינת ישראל.

הקרב מבחינת נתניהו אבוד מראש. הרוב האנטי ישראלי מופעל באופן אוטומטי, ורק הטלת וטו מצד האמריקאים תמנע קבלת החלטות. עם זאת שגרירי ישראל באו"ם לדורותיהם סבורים שאסור לוותר על הזירה הזו, למרות שהיא עוינת בדרך כלל.

כך או אחרת ההחלטות המתקבלות בעצרת האו"ם הן הצהרתיות בלבד, בעוד שההחלות האופרטיביות מתקבלות רק במועצת הביטחון. האבסורד הוא שהאו"ם ממשיך להתעלם מהפרת זכויות האדם באיראן, מקבל בזרועות פתוחות את הנשיא אחמדיניג´אד, ממשיך להתעלם ממה שקורה בסוריה, אבל חלילה לו מלשכוח לגנות כל העת את מדינת ישראל.

שגיאות דיפלומטיות

מדינת ישראל הזניחה  את המאבק באו"ם והפקירה אותו לפלשתינים

יש הטוענים כי למרות הרוח הרעה הנושבת באו"ם נגד מדינת ישראל, אפשר היה לעשות יותר, ולהתכונן בצורה יעילה כדי למנוע את המפולת המדינית. גורמים מדיניים זרים בניו יורק, צוטטו השבוע באומרם, כי ההזנחה והרשלנות שגילתה מדינת ישראל בהתנהלותה בזירת האו"ם, רק העצימו את הכרזת העצמאות הפלשתינית החד-צדדית הצפויה, והפכו אותה לאירוע עולמי רחב היקף.

על פי אותה תיזה, לא ניתן היה למנוע את המהלך הפלשתיני שאבו-מאזן צפוי להשיק היום בנאומו במליאת העצרת. אולם ניתן היה להקטין את התהודה הבינלאומית של היוזמה הפלשתינית, בטרם הועלתה באופן רשמי באולם המליאה.

כך לדוגמא השתהתה מדינת ישראל במינוי שגריר לאו"ם, עקב המחלוקת בין נתניהו לליברמן שנמשכה כמעט שנה. וכך בעוד הפלשתינים פועלים במרץ לקראת פנייתם לאו"ם, המשיכו ראה"מ ושר החוץ להתכתש סביב מינוי השגריר. בסופו של דבר נבחר רון פרושאור לתפקיד, אבל הוא נכנס אליו רק לפני שלושה חודשים.

מדובר בשגריר הנחשב לדיפלומט מקצועי ונהנה מהכרה של דיפלומטים בכירים באו"ם, המכירים אותו מתקופת כהונתו כמנכ"ל משרד החוץ. פרושאור כאמור החל בתפקידו בניו יורק רק לפני פחות משלושה חודשים. כאשר קיים סבב דחוף של פגישות עם שגרירים, כדי לבלום את התעצמות התמיכה ביוזמה הפלשתינית. אולם, זה כבר היה מאוחר. באותה עת כבר התייצבה תשתית התמיכה שהכינו הפלשתינים, בחודשים הארוכים בהם לא היה למדינת ישראל שגריר באו"ם.

דוגמא נוספת: במשלחת לאו"ם לא מאויש עד היום תפקיד היועץ המדיני, שנדרש להתמודד ולהכין תיקי עבודה לנציגי ישראל באו"ם. זאת בשעה שהפלשתינים לא נחו לרגע, והכינו את התשתית מצידם להצבעה באו"ם.

גם אופי התגובה ליוזמה הפלשתינית לא היה חכם. גורמים מדיניים בניו יורק צוטטו באומרם, כי היה על מדינת ישראל להגיב באופן מתון ומאופק ליוזמה הפלשתינית. כדי למזער מלכתחילה את ההד העצום שהיוזמה עוררה. תחת זו הגיבו בכל העוצמה ורק העלו למודעות גבוהה את מה שמתכננים הפלשתינים. אלו מצידם נהנו מפירסומת חינם שנעשתה עבורם על ידי נציגי מדינת ישראל.

בד בבד גם החלטתו של נתניהו להגיע בעצמו לניו יורק ולשאת נאום, נתפסת כשגויה, ומצטיירת כביטוי של פאניקה. אותם גורמים אומרים כי נוכחות ראה"מ הישראלי באו"ם, ועצם זה שהוא שוהה בניו יורק בעת שאבו מאזן יציג את הכרזת העצמאות, רק תעצים את העניין ותהפוך אותו עוד יותר לארוע עולמי. לדבריהם, "הכישרון הרטורי של נתניהו, לא יועיל לעניינה של מדינת ישראל וייפול על אוזניים אטומות".

ההנחה היתה שמי שצריך לייצג את מדינת ישראל הוא השגריר באו"ם, רון פרושאור. אם הוא היה נואם, ולא נתניהו, הרי שהדבר לא היה זוכה לסיקור תקשורתי מיוחד, וכך היה ממזער את ההכרזה הפלשתינית.

על פי אותה ביקורת, גם דבריו שר החוץ ליברמן, כי ההכרזה הפלשתינית תגרור צעדי תגמול מצדה של ישראל, לא היתה הולמת, אינה מקובלת בשיח הדיפלומטי, ופוגעת יותר במי שמשמיע אותן. בהקשר זה נתפסת גם הקריאה של שטייניץ להעניש את הרשות ולא להעביר אליה את הכספים המועדים לה.

"עשינו את כל השגיאות האפשריות" אומרים אותם גורמים, ומתעלמים מהעובדה שגם אם לא היו נעשות אותן שגיאות, לא היה אפשר לשנות את האו"ם כמלוא הנימה.

הדיון עם גאבון

כך פעלה המערכת המדינית לשכנע את המדינות המתנדנדות במועה"ב

מעולם לא ספרו באדיקות, שוב ושוב, את מספר המדינות החברות במועצת הביטחון של האו"ם, כפי שעשו השבוע הפרשנים והכתבים המדיניים, יחד עם אנשי משרד החוץ והדיפלומטים. לוח מיוחד הוכן במשרד החוץ, ועליו שמות 15 המדינות החברות במועצת הביטחון, בתוכן חמשת הגדולות, להן זכות ווטו. לצד כל מדינה נכתב, היכן היא עומדת בהצבעה הצפויה על המדינה הפלשתינית, האם תצביע עם הפלשתינים, האם תימנע או תתנגד.

כדי לבלום את המהלך הפלשתיני יש צורך למנוע רוב של 9 מ-15 המדינות החברות. אם שבע מדינות ימנעו, הרי שהם ישאירו רוב של 8 מדינות בלבד. אם ישיג אבו מאזן את תמיכת תשע מדינות, יהיה לו את הרוב הדרוש להעברת הבקשה לעצרת הכללית.

המדינות הבטוחות שלא יצביעו בעד הפלשתינים הן ארה"ב, גרמניה, צרפת, בריטניה וקולומביה, אליהן נטתה להצטרף גם ניגריה (ראו לקמן). המדינות שככל הנראה יצביעו בעד, הן החברות הקבועות סין ורוסיה והחברות הלא קבועות ברזיל, הודו, לבנון ודרום אפריקה. מתנדנדת: בוסניה-הרצגובינה

במדינת ישראל העריכו כי גאבון תצביע בעד הפלשתינים, אבל בהודעה רשמית אותתה גאבון שטרם החליטה. לפיכך התרכז השבוע המדיני בשיחות עם ממשלת גאבון. לפני כמה ימים ביקר פקיד ישראלי בחשאי בליברוויל, בירת גאבון, והפקיד בידי הנשיא עלי בונגו, איגרת אישית מנתניהו, בה ביקש ממנו שלא לתמוך במדינה פלשתינית.

נתניהו לא היה היחיד שפנה לנשא גאבון. גם הפלשתינים השקיעו מאמצים רבים לשכנע את המדינה הקטנה במערב אפריקה להצביע עימם. בונגו לא יודע מה לעשות. מעולם לא עמד בלחצים שכאלו.

במשרד החוץ הבחינו באי הנחרצות של גאבון לכאן או לכאן, ושלפו "נשק סודי" — שמעון פרס. פרס יצר קשר עם נשיא גאבון וביקשו למשוך ידו מהמהלך ולא לתמוך בפלשתינים.

פרס נשלח גם לשוחח עם נשיא בוסניה-הרצגובינה שגם היא נחשבת כאמור למתנדנדת. המצב בארץ זו מעט מסובך, כיון שהמדינה הזו מורכבת משלוש אוטונומיות: סרבית, קרואטית ומוסלמית. ההחלטות חייבות להתקבל שם בקונסנזוס ומכאן הבעיה. הסרבים תומכים במדינת ישראל, הקרואטים תומכים במה שיגידו להם האירופים, ואילו המוסלמים תומכים כמובן בפלשתינים. עקב כך צפויה אולי בוסניה הרצגובינה להמנע, דבר שישרת את העמדה הישראלית.

מאמצים רבים מושקעים בפורטוגל. בשעה ששורות אלו נכתבות, טרם ברור כיצד היא תצביע. תחילה דובר כי היא תעשה מה שבריטניה וצרפת יעשו, ותימנע או תתנגד. אולם בשבוע האחרון חלה תפנית לטובת העמדה הפלשתינית. נתניהו אמור לנסות ולשכנע את עמיתו, ר"מ פורטוגל להמנע.

מי שכבר הצליח במשימה המדינית שהוטלה עליו, הוא שר הביטחון ברק, שנפגש עם נשיא ניגריה וקיבל הבטחה להמנע בהצבעה הדרמטית. אם זה המצב, זקוקים הפלשתינים לתמיכה של בוסניה ושל גאבון. בלי תמיכה של שתי המדינות הללו, תסוכל תוכנית ההכרזה במועצת הביטחון, גם בלי וטו אמריקאי.

מדינה משקיפה

הפניה הפלשתינית לאו"ם: השאלות, התשובות ומה יהיו ההשלכות?

הפנייה הפלשתינית לאו"ם, וכינוס מועצת הביטחון והעצרת הכללית כדי לקבוע מה יעלה בגורל הבקשה הפלשתינית, מעוררות שאלות רבות. כיצד מבוצע הליך קבלת החברות באו"ם? מה הסיכוי של אבו מאזן והרשות לקבל הכרה במדינה עצמאית? מי מתנגד להם? מדוע הכל קורה עכשיו? והאם להחלטת העצרת תהיה השפעה בשטח על מדינת ישראל?

כדי לנסות ולענות על השאלות, יש להכיר תחילה בעובדות. היום צפויים הפלשתינים לפנות למועצת הביטחון של האו"ם בדרישה להכרה במדינה עצמאית בגבולות 1967. מטרתם להיות מדינה עם חברות מלאה באו"ם. מדינת ישראל וארצות הברית מתנגדות למהלך, כיון שהן טוענות שהפתרון לסכסוך חייב לבוא באמצעות משא ומתן ישיר. אולם מדינות רבות בעולם דווקא תומכות בפלשתינים והדבר יתבטא בהצבעה.

הבקשה הפלשתינית היא לקבל מדינה שתהיה עצמאית וריבונית בגדה המערבית, בירושלים וברצועת עזה. המדינה תכלול את השטחים שכבשה מדינת ישראל ב-67. הצעתם באה לאחר שלטענתם הגיע המו"מ המדיני למבוי סתום לפני כשנה וחצי, ולכן גיבשו קו מדיני אחר. הם החלו לטוס בעולם ולבקש הכרה במדינה פלשתינית בגבולות 67. המסע היה מוצלח מבחינתם ולכן יבקשו היום מהאו"ם להכיר במדינתם כחברה מלאה לרבות כל הזכויות (על חובות הם לא מדברים..).

בשלב הנוכחי נהנים הפלשתינים באמצעות אש"ף ממעמד של משקיף באו"ם. אם ישיגו חברות מלאה, יוכלו להיות נוכחים בישיבות העצרת הכללית, להצביע בהן, להשתתף בגופים וסוכנויות השייכים לאו"ם, לחתום על הסכמים בינלאומיים ולהגיש תביעות נגד מדינת ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.

ההליך הפשוט להצטרפות לחברות באו"ם, מתחיל בהתייעצויות השנתיות של העצרת הכללית, הנפתחת מדי שנה ב-21 בספטמבר. תחילה זקוקים הפלשתינים להסכמה מצד רוב 15 המדינות הנכללות במועצת הביטחון, ובלבד שאף מדינה מתוך חמש המדינות בעלות זכות הווטו — ארצות הברית, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין — לא תשתמש בזכות זו.

אם מועצת הביטחון תסכים לבקשת הפלשתינים, היא תעביר את ההמלצה לעצרת הכללית של האו"ם. במהלך העצרת תתקיים הצבעה מצד 193 המדינות החברות בה. אם שני שלישים מבין המדינות הללו יצביעו בעד ההמלצה, היא תהפוך להחלטה שתפורסם בידי העצרת, ותכלול קבלה של המדינה החדשה כחברה באו"ם. הפלשתינים יהפכו אז למדינה ה-194. לפי הפלשתינים יש ברשותם תמיכה של שני שלישים באו"ם.

קיימת אפשרות שההחלטה הסופית של האו"ם תביע תמיכה בהצטרפות הפלשתינים לאו"ם, כ"מדינה משקיפה שאינה חברה". מדובר בשדרוג מעמד הפלשתינים, אך עדיין לא יוכרו כמדינה מוחלטת. כרגע קיימת מדינה כזו — הוותיקן. גם שוויץ נהנתה ממעמד דומה עד שזכתה לחברות מלאה.

הכרזה סמלית

כרונולוגיה: בעבר כבר ניסה ערפאת להכריז על מדינה וכלום לא קרה

הפלשתינים משקיעים מאמצים ניכרים להכרה בהם כמדינה, אבל גם אם האו"ם יכיר במדינה פלשתינית בגבולות 67´, צפויה ההכרה להיות סמלית בלבד.

בענין זה יש לציין את ההחלטות קודמות של האו"ם, שלא הצליחו עד כה לשנות את המצב בשטח לטובת הפלשתינים. כך לדוגמא, לאחר מלחמת תשכ"ז, פורסמה ההחלטה המפורסמת מספר 242, שדרשה נסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה מדינת ישראל. הדבר כמובן לא בוצע עד היום.

בעוד הנשיא אובמה ועוד מדינות בעולם, טוענות כי המשא ומתן בין ישראל לפלשתינים צריך להתבסס על קוי 67, מסרבת לכך מדינת ישראל בטענה הגיונית לפיה לא ניתן להגן על הגבולות הללו. כמו כן טוענת מדינת ישראל, כי המצב הדמוגרפי בשטח השתנה מאז המלחמה ויש להתחשב בו.

הטענה הישראלית היא ששדרוג מעמד הפלשתינים באו"ם, באופן חד צדדי, יפגע במשא ומתן לעוד עשרות שנים. מנגד טוענים הפלשתינים, כי קבלת חברות מלאה באו"ם רק תחזק את סיכויי המשא ומתן להגיע להסדר קבע.

ראש הממשלה הפלשתיני, סלאם פיאד, פעל זה שנה וחצי להקים את המוסדות הפלשתינים, כדי להעמיד את המדינה על הרגלים, באם אכן היא תאושר. במקביל מציגים הפלשתינים דוחות של הבנק העולמי ושל קרן המטבע הבינלאומית המצביעים על שיפור התשתית הכלכלית בשטחים הפלשתיניים כבסיס כלכלי למדינה עתידית.

ואי אפשר כמובן להתעלם מההפיכות במדינות ערב, שפרצו לאחרונה באזור, והשפיעו על דעת הקהל הפלשתינית. בכך הם המריצו את הרשות לפנות לאו"ם ולבקש הכרה בהם.

בעבר כבר היה ניסיון פלשתיני חד צדדי להקמת מדינה עצמאית. היה זה ב-88, כאשר המנהיג הפלשתיני דאז יאסר ערפאת, הודיע באופן חד צדדי על הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67. מדינה זו זכתה להכרה מצד מאה מדינות מכל רחבי העולם, בהן מדינות ערב, מדינות מהגוש הקומוניסטי ומדינות מאמריקה הלטינית. מיותר לומר כי לא היתה כל משמעות להכרזה הזו.

הפלשתינים מצידם מנסים להציג אחדות דעים סביב הקמת המדינה שלהם. סקרי דעת קהל בשטחים מצביעים על רוב התומך בהם. אולם החמאס ששולט ברצועה הרבה פחות נלהב. לאחר הסכם הפיוס הפנים פלשתיני האחרון, הודיעה הנהגת חמאס כי היא מבינה שישנה הסכמה רחבה סביב הבקשה להקים מדינה פלשתינית בגבולות 67, אולם היא עדיין מסרבת להכיר במדינת ישראל. בעקבות זאת הודיעו בכירים מהחמאס דוגמת מחמוד א-זהאר, על התנגדותם לפנייה לאו"ם.

עיר פקוקה

נהגי המוניות בניו-יורק משוכנעים: ניתן לפתור את הסכסוך האיזורי

לא כולם מרוצים ממה שקורה בימים אלו בניו יורק. העיר הפכה לנצורה וסגורה, עקב אנשי ביטחון הפרוסים בה מכל עבר, בעיקר סמוך למוסדות האו"ם. ניו יורק משותקת והדבר מכעיס בעיקר את נהגי המוניות, שהפקקים מוציאים אותם מדעתם, בדיוק כמו רוגזם של נהגי המוניות בירושלים, בכל עת כאשר נשיא ארה"ב מגיע ארצה.

"העיר סגורה לגמרי, אנחנו צריכים לנסוע, זו הפרנסה שלנו, וכל הזמן הולך בפקקים", התלוננו השבוע נהגי מוניות בניו יורק. הנהגים לא מבינים מדוע יוצרת העצרת כזו התענינות רבה. "הכל בגלל ישראל והפלשתינים" אומר אחד הנהגים. "תפסיקו לריב, ותעשו כבר שלום". כמה פשוט, כמה (בלתי) אפשרי.

לשיא הגיעו הפקקים כאשר אובמה נחת בניו יורק והיה בדרכו למטה המשלחת האמריקאית באו"ם. השוטרים הפכו להיסטריים ולא נתנו לאיש להתקרב לאיזור, תוך שהם יוצרים מעגלים רחבים, וכוללים בהם עוד ועוד רחובות וכבישים.

העניין הרב שנוצר סביב הדיון באו"ם, גורם לאנשים רבים בניו יורק ללמוד לעומקו את הנושא הישראלי-פלשתיני. פקידי קבלה במלונות וכן מוכרים בחנויות, יודעים לדקלם בעל-פה, מה בדיוק רוצים הפלשתינים, מדוע תתנגד מדינת ישראל, ומה יהא על הוטו האמריקאי.

ויש מי שמנצלים את האירועים והתענינות התקשורתית העולמית, כדי לקדם נושאים אחרים. מדובר במפגינים תימהוניים והזויים נגד "הכיבוש הסיני של וויאנטם", נגד הפצת מחלות מדבקות, נגד שיטת הממשל בהאיטי ואפילו הפגנות נגד רוכבי אופניים. עוד רגע קט וגם אנשי המחאה הישראלים היו מגיעים לכאן ומקימים את מאהל רוטשילד מחדש.

ויש גם אנשי שלום נוספים שפשטו על האו"ם, בניסיון לקדם עוד כמה דברים (לא מוכרים), דוגמת עצמאות לפשטונים, המפוזרים בין פקיסטאן לאפגניסטאן. מי שמנסה לקדם את העניין, ביקש עזרה מהנציגים הישראלים עם נימוק מקורי: "אחד הצדדים בסכסוך הוא אחד משבטי בני ישראל". זה בדיוק מה שחסר כעת למדינת ישראל: להכניס את ראשה בין פקסיטאן לאפגניסטאן.

לעדנה מיוחדת זכו נושאי בריאות שעלו באו"ם עוד קודם פתיחת העצרת הכללית. בדרך כלל נדחקים הדיונים הללו לקרן זוית ללא שום התענינות. הפעם נרשמה התענינות גם סביב הנושא הבריאותי, ולו בשל העובדה, כי הדיונים הללו נערכו סמוך לדיוני פתיחת העצרת. סגן שר הבריאות הרב יעקב ליצמן נכח בדיון הזה, שעסק בנושא מחלות לב מידבקות וגם נשא בו דברים.

כשיורד גשם, כולם נרטבים. כאשר יש התענינות רבה במה שעומד להיות באו"ם, אפילו נושאים זניחים לכאורה, מקבלים לפתע תשומת לב.

מחאה פרטית

הסיפור שלא סופר: מה עומד מאחורי התפטרות מנכ"ל מועצת יש"ע?

אם לא השבוע המדיני העמוס, היתה תופסת התפטרותו של נפתלי בנט, מתפקידו כמנכ"ל מועצת יש"ע, כותרות הרבה יותר גדולות. מאחורי ההתפטרות מסתתר סיפור, שבימים כתיקונם היה מקבל כותרת, הן בשל ההתפטרות עצמה, והן בגלל הרצון "להכניס" למועצת יש"ע, הגוף ממנה התפטר בנט.

תחילה כמה מילים על בנט עצמו. מדובר בלוחם לשעבר מסיירת מטכ"ל (מכאן החיבור שהיה לו עם נתניהו), ומפקד פלוגה בסיירת מגלן, שנחשב להבטחה הגדולה של מועצת יש"ע. לתפקידו מונה למרות שאינו מתנחל אלא מתגורר ברעננה. קודם לכן הצליח מאד בחברת היי-טק עיסקית, משם עבר לשמש כמנהל לשכתו של נתניהו כאשר היה יו"ר האופוזיציה. בתקופת כהונתו היה שותף להקמת "ישראל שלי" זרוע ההסברה הנמרצת של הימין.

לאחר שהתפטר מתפקידו כראש לשכת נתניהו, גויס על ידי יש"ע, במטרה להצעיר את גיל הפעילים וליצור מנהיגות תוססת ונמרצת. בנט הצליח מאד בתפקידו וראשי יש"ע היו מרוצים. אלא שמשהו קרה לאחרונה, משהו שהביא את בנט להתפטר.

הסדקים הראשונים בינו להנהגת יש"ע, החלו לפני כחודש וחצי כאשר פרצה המחאה החברתית. ראשי המתנחלים לא ידעו כיצד להתייחס אליה. מצד אחד רצו להשתתף באירועים ולמחות נגד יוקר המחייה והדיור. מאידך שמעו כיצד מנהיגי המחאה קוראים בסיסמאות שלהם לקצץ מתקציבי ההתנחלויות (והחרדים). הדבר גרם לאנשי יש"ע לגבש דיעה נגד המחאה, ולטעון שהיא פוליטית לחלוטין.

מי שחשב אחרת, היה נפתלי בנט, שניסה להוביל את מועצת יש"ע להצטרפות למחאה. המהלך שלו נתקל בהתנגדות חריפה, בעיקר מצד יו"ר מועצת יש"ע דני דיין. משראה בנט שאינו מסוגל לשכנע את עמיתיו, החליט לעשות מעשה והגיע לבקר באוהל המחאה. הוא הגדיר את הביקור כ"פרטי", אבל הדבר הכעיס את דיין וחבריו.

הביקור גרם למתיחות רבה בהנהגת יש"ע. המבוגרים יותר היו נגד התחברות לכל מה שקשור למחאה, ואילו הצעירים תמכו בבנט ובמהלך שניסה לקדם. משראה בנט כי היחסים הפנימיים הולכים ומתערערים, החליט לעשות מעשה והודיע על התפטרותו.

מיד לאחר ההודעה, החליטו ביש"ע להצניע את הויכוחים הפומביים. יו"ר מועצת יש"ע דני דיין, אמר כי ההחלטה הגיעה מבנט עצמו, כיון שהוא רוצה להתמקד בתחומי עשייה אחרים מאלו העוסקים אך ורק בהתישבות ביהודה ובשומרון.

בנט עצמו לא חסך במילות שבח להנהגת יש"ע, אך הדגיש כי ביקר במחאה כדי להביע את תמיכתו בה, אולם הוא לא תומך בחלק מהנהגתה, בשל עמדתו הפוליטית.

הסיפור לא תפס תאוצה מעבר להודעת ההתפטרות של בנט. ניתן כאמור להעריך כי אם לא השבוע המדיני הצפוף, היתה זוכה הפרישה וכל מה שהיה מאחוריה לכותרות ענק.

יו"רים ויורים

היסטוריה: תהפוכות הפריימריז במפלגת מפא"י-המערך-העבודה

הסיבוב השני של הפרימריז בעבודה הסתיים, וזה הזמן ללכת אחורה ולבדוק מה עשתה מפלגת מפא"י-מערך-העבודה במשך השנים. זאת כדי להבין את ההתענינות הגוברת סביבה, ואת השעות הרבות שהקדישה התקשורת לסיקור הפרימריז, למרות הנושאים המדיניים הדוחקים.

שנים לפני ששינתה את שמה למפלגת "העבודה", שלטה מפלגת מפא"י ולאחר מכן ה"מערך" ההיסטורית במדינת ישראל. ראשי המפלגה התמנו אז על ידי קודמיהם במעין ועדה מסדרת. מלחמת יום-כיפור הובילה לסערה פנימית במערך, ורק אז החלו להיבחר יושבי-הראש בבחירות פנימיות.

קודם לכן, שנים רבות לפני עידן הפריימריז, מינה בן גוריון את מחליפיו. הראשון לכהן אחריו היה משה שרת, ולאחר מכן לוי אשכול. תרבות המינויים של יושבי הראש נמשכה גם לאחר מותו של אשכול, ואז הנהיגה את המפלגה, גולדה מאיר, שהוליכה את מדינת ישראל למשבר מלחמת יום הכיפורים.

המפנה חל לאחר המלחמה, עם התפטרות ממשלתה של גולדה. ותיקי התנועה, יגאל אלון, פנחס ספיר ואבא אבן, לא רצו מנהיג מהדור החדש. השם שהוביל היה שמעון פרס, אבל מרכז המפלגה הכריע כי המפלגה תלך לבחירות. לקו הגמר הגיעו שניים, שהחלו אז את יריבותם בת ה-20 שנה: שמעון פרס מול יצחק רבין, ששימש לפני כן כשגריר ישראל בארצות הברית. רבין נבחר.

הגעת מטוסי F15 הראשונים למדינת ישראל לאחר כניסת השבת בנוכחות ראה"מ, הביאו ב-76 למשבר קואליציוני חריף עם המפלגות הדתיות, דבר שהוביל לבחירות. לרבים במפלגת העבודה, היה ברור שרבין יוליך את המפלגה גם לבחירות 77 מול מנחם בגין מהליכוד. אולם אז התפוצצה פרשת חשבון הדולרים של הגברת רבין, ולא הותירה ברירה אלא להכתיר את פרס לראשות המפלגה, ולמהפך השלטוני, בו גבר בגין על המערך.

מספר שנים לאחר מכן, לפני בחירות 81´, מצא פרס את עצמו מתמודד מול יגאל אלון. רבין, שהיה אז חבול מפרשת חשבון הדולרים, החליט להנמיך פרופיל, אבל מותו הפתאומי של אלון, שלח את רבין בניגוד לרצונו למערכה, בה הפסיד לפרס, שהמשיך להוליך את העבודה ושוב הפסיד לבגין.

בהתמודדות 84´, כרת פרס ברית עם רבין, והבטיח לו את תפקיד שר הביטחון לאחר הבחירות, כשיחד הם חוסמים את נשיא המדינה הפורש דאז, יצחק נבון, שרצה להפוך ליושב ראש העבודה ומועמדה לראשות הממשלה. ב88 — פנו בכירים בעבודה לפרס, על מנת שיפנה את מקומו לרבין, אך פרס סרב, כשגם רבין עצמו לא גילה עניין במועמדות. פרס יצא לקרב חוזר, מול יצחק שמיר. לאחר פרשת "התרגיל המריח" וכישלונו להקים ממשלה צרה בראשותו על חשבון ממשלת האחדות עם שמיר. רק אז הבין רבין, כי הרגע שלו לחזור הגיע.

ב-91 בוועידת המפלגה דרש רבין לייבא מאמריקה את ה"פריימריז" — הצבעה בה בוחרים כל מתפקדי המפלגה את יושב הראש. רבין היה מודע לכך שבחירות במרכז או בוועידה, כפי שהיה נהוג עד כה, ימנעו ממנו ניצחון. באופן זה השיג ניצחון על פרס ושמיר גם יחד, בדרך ללשכת ראש הממשלה, לאחר 15 שנות היעדרות.

אוכלת ראשיה

כמה יו"ר היו למפלגת העבודה מאז הקמת המדינה וכמה לליכוד?

ב-95 חזר פרס למרכז הבמה, לאחר רצח רבין ושוב נבחר לראשות המפלגה. אולם בבחירות ב-96 הפסיד לנתניהו, ובמפלגה קראו לבחירות פנימיות חדשות. "אני לוזר אני"? שאל אז פרס את חברי המפלגה, ונענה ב"כן" מהדהד.

שנה לאחר מכן ב-97 הוכתר אהוד ברק, תוך שהוא מנצח את המועמדים האחרים: יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה, בדרך לניצחון בבחירות על בנימין נתניהו בבחירות 99.

אחרי הפסדו של ברק לשרון ב-2001, נפתחה בעבודה שרשרת פריימריז ארוכה שלא הוציאה ממנה אפילו ראש ממשלה אחד. תחילה היה זה בנימין בן אליעזר, שמונה ליושב ראש, אחרי שבבחירות עצמן ניצח אברהם בורג. אולם בורג שמט את נצחונו מיד לאחר ההכרזה על התוצאות, כאשר איפשר למערערים ולטוענים לזיופים במגזר הדרוזי להדיחו.

בן אליעזר לא כיהן כיושב-ראש זמן רב. הסיבה: זמן קצר לאחר מינויו הודיע, כי בתוך שנה יקיים שוב פריימריז. במטרה לשפר את מצבו במפלגה, הוציא את העבודה מממשלת שרון, אך כשל וקרס מול המועמד החדש שהגיע מראשות עיריית חיפה, עמרם מצנע, שהפך ליושב ראש המפלגה.

אחרי ההפסד של מצנע לשרון בבחירות 2003, מונה שמעון פרס ליושב הראש הזמני של מפלגת העבודה, וכיהן בתפקיד עד לפריימריז של 2005. בתום מפקד סוער במיוחד, ופסילת מתפקדים רבים, טבע אהוד ברק את המונח "מפקד הארגזים", אבל החליט שלא לשוב עדיין לפוליטיקה.

בבחירות הפנימיות הצליח עמיר פרץ לגבור על הסקרים, וכמובן על שמעון פרס בדרך לראשות המפלגה. מיד לאחר מכן הפסיד פרץ לאולמרט, ועשה טעות חמורה, כאשר הסכים להתמנות לשר הביטחון. מלחמת לבנון השנייה הובילה לירידה משמעותית במעמדו, לרבות תקרית המשקפת ההפוכה.

ב-2007 חזר אהוד ברק, לאחר שניצח בסיבוב השני את עמי אילון ונבחר לראשות המפלגה. לאחר בחירתו, ניסה לבצע שינויים פנימיים, כדי למנוע עוד ועוד מערכות בחירות פנימיות ללא תכלית. אולם הנסיונות שלו ליצור לעצמו חוקה, כמו זו שנתפרה בזמנו למידותיו של אריאל שרון בקדימה, וכן התבוסה בבחירות 2009, הביאה לפרישתו מהעבודה והקמת מפלגת העצמאות.

השבוע נערכו שוב פרימריז בעבודה ובקצב הזה, יש כבר להתכונן לבחירות הפנימיות הבאות, כפי שקבע בזמנו איתן כבל, ששימש כמזכ"ל המפלגה. "העבודה זו מפלגה שאוכלת ראשיה", אמר וצדק.

אגב, כדאי לספור ולהיווכח כי בשעה שלעבודה היו 15 יושבי ראש, מאז הקמת המדינה, (חלקם התמנו כמה פעמים לסירוגין) הרי שלליכוד היו רק ארבעה: בגין, שמיר, שרון, ונתניהו (אולמרט לא נחשב — כיון שנבחר מטעם קדימה).

לא גליק

האם אכן התקיימו מגעים בציר ישראל-איראן לאיתור גלעד שליט?

בתחילת השבוע פורסמה ידיעה, לפיה מדינת ישראל ניהלה מגעים עקיפים עם גורמים איראניים בעניין גלעד שליט. הידיעה הגיעה ממסמכי ויקיליקס, והתקבלה בשוויון נפש. איש כבר לא מאמין למסמכים הללו, וגם אם יש בהם משהו, הרי שאשראי האמינות בוזבז.

מה בכל זאת היה שם? האם מדינת ישראל אכן פנתה לאיראן בעניין שליט? האם מדובר בצעד נואש? והיכן נמצא הציר הזה היום? יש סיכוי לחדשו? הדיווח מסתמך על מברק ששלחה שגרירות ארה"ב בלונדון למחלקת המדינה בוושינגטון באפריל 2009. המסמך הוא חלק ממסמכי הויקיליקס, שחשפו כזכור תכתובות רבות ממחלקת המדינה.

מהחשיפה עולה כי מדינת ישראל פנתה באמצעות מתווכים אל מפקד משמרות המהפכה לשעבר באיראן, גנרל יחיה רחים ספאווי, במטרה שיסייע בקידום עסקת שליט. גנרל יחיה רחים ספאווי היה מפקד משמרות המהפכה בין השנים 1997 ל-2001 וכיום הוא משמש יועץ צבאי למנהיג העליון של איראן עלי חמינאי.

על פי המברק, המתווך היה יהודי בשם הרשל גליק, אזרח בריטי הידוע בקשריו עם אנשי דת מוסלמים בכלל ואיראנים בפרט. גליק היה גם בקשר עם איש מוסלמי מאיראן, סלמן ספאווי, אחיו של הגנרל ספאווי.

במברק נאמר כי גליק מסר לבן שיחו הדיפלומט האמריקאי, כי נפגש זה עתה עם ספאווי האח בלונדון, לבקשת שגרירות ישראל. זאת לאחר שהתבקש על ידה לברר מה עלה בגורל נעדרים ישראלים והחייל גלעד שליט, המצוי בידי החמאס.

לפי המברק זו לא היתה השיחה הראשונה של גליק עם ספאווי. בפגישה דיבר האיראני בחריפות רבה נגד מדינת ישראל. גליק הסביר לדיפלומטים האמריקאים, כי ההתפרצות הזו של ספאווי היא הקשה ביותר מאז החלו השניים לשוחח. אולם הפירוש שניתן לדברים היה, שמדובר בנסיון לשפר עמדה במטרה להשיג ויתורים במשא ומתן באם יתקיים.

גליק הוסיף כי ספאווי יכול היה להמנע מלהמשיך להיפגש איתו, אם מקורביו בטהראן היו מעוניינים שהקשר יפסק. באותה הזדמנות התעניין גליק גם על הנווט רון ארד, וספאווי השיב כי ארד "אינו בתחום האחריות שלי".

הגילויים הללו גרמו להרמת גבה במדינת ישראל. האם אכן נעשה מאמץ ישראלי להניע ציר חדש מול איראן. האם יש לסלמן ספאווי סמכות ממשמרות המהפכה לקיים מגעים עם גורמים אמריקאים ומערביים ואולי אפילו עם נציגים של מדינת ישראל. ואולי מדובר בסתם איראני רברבן, שאינו יודע דבר, ופועל על דעת עצמו.

גליק מצידו אמר כי אינו חושש שהפרסום יפגע בבן שיחו האיראני. במקביל אתר איראני פירסם את כל הסיפור ובסוף כתב כי "גליק קיבל איומים מאלמונים בגלל מגעיו עם חכם הדת האיראני".

בקצרצרה

הסיפורים הקטנים של השבוע

 מדברים מהניסיון — נתניהו מצא השבוע רגע של נחת, לפני צאתו לאו"ם, כאשר השתתף במסיבת העיתונאים עם פרסום המלצות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. האוירה בחדר היתה מרוממת. נתניהו, שטייניץ וסטנלי פישר חלקו שבחים ליו"ר הוועדה חיים שני, שהציג באריכות את המלצות הוועדה, לאחר שהשלושה פירטו את הישגיה. הנגיד פישר היטיב להגדיר את הארוע, ואמר כי הוא חש יחד עם נתניהו ושטייניץ, שהם בבחינת חימום האוירה לקראת הנאום של שני. פישר הוסיף, כי קרה משהו בלתי סביר, כאשר כל חברי הוועדה הסכימו לכל ההמלצות. "לעשות כזה דבר עם פרופסורים, זה קשה מאד", אמר בחיוך. נתניהו מיהר להגיב: "לעשות את זה עם פוליטיקאים, עוד יותר קשה". כל אחד והניסיון שלו.

מסבירן ראוי — השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, נחשב לאחד המסבירנים הרהוטים שיש לנתניהו. בכל עת כאשר ראה"מ נמצא במצוקה הסברתית, ומותקף אישית, עולה ארדן לשידור ומגיב. כך עשה כבר כאשר הנהיג את צעירי הליכוד וכך כאשר נבחר לכנסת ולאחר מכן כאשר החל לכהן כשר בממשלה. אך טבעי היה, שארדן נכלל במשלחת ההסברה הישראלית לניו יורק, נגד מדינה פלשתינית. המשלחת כוללת חמישה שרים, והדבר נחשב לשדרוג לשר הצעיר ארדן. עם הגעתו עבר שורה של תדרוכים בחמ"ל התקשורת הישראלית שהוקם בקונסוליה בניו יורק, ויצא מיד לשורה של ראיונות. אלא שמשהו השתבש בדרך. בשבת חש ארדן שלא בטוב ועד מהרה גילה כי נדבק בוירוס. עקב כך ביטל את כל פגישותיו וטס חזרה ארצה. ארדן לא יהיה באו"ם בעת הדיון היום על ההכרזה. המשלחת הישראלית הפסידה מסבירן ראוי, וארדן הפסיד שידרוג מעמד משר זוטר לשר בכיר.

תיקון עיראקי — בשבוע שעבר סקרנו כאן בהרחבה את הסיבוב הראשון של הפרימריז בעבודה, והקדשנו קטע שלם להצבעה העדתית. בעוד הקיבוצים והעירוניים הצביעו ליחימוביץ, זכה פרץ בקולותיהם של המושבים, הערבים וערי הפריפריה בדרום. בין השאר הוזכרה גבעתיים, כעיר בה זכתה יחימוביץ ברוב גדול, למרות שרבים מתושביה הם עיראקים (כך נכתב במקור). בעקבות פניות טלפונית של קוראים, נדרש תיקון: העיר העיראקית היא רמת גן שכנתה של גבעתיים, בעוד שגבעתיים היא עיר אשכנזית (וקשישה), ותודה למי שתיקנו.

יד ראשונה — לא רק "עיראקים" מתגוררים ברמת גן. השבוע פורסם כי שגרירות בריטניה בישראל, מציעה למכירה את המעון הרשמי והיוקרתי של השגריר המתגורר ברמת גן. מדובר באחוזה של ממש המתפרסת על 600 מטרים ומוקפת בגינה רחבת ידיים, שבמרכזה בריכת שחייה. המקום משמש מעון השגריר כבר ששה עשורים, וזה הבית הראשון שרכשה הממלכה הבריטית עבור שגרירה בארץ. מאז לא הוחלף הבית הזה. לאחרונה קיבלו הבריטים החלטה להתייעל כלכלית במדינות רבות בעולם, למכור נכסים גדולים ויקרי