ורובכם כבר ישנים, ועד שיעלה הבוקר יכתבו עוד כמה פוסטים וכך הכתוב כאן יעלם, אך ישאר חקוק אצלי כל כך עמוק. איזה סבל זה לא להגשים את האהבה שלך, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. איזה סיוט זה לשבת כל כך קרוב למי שאתה כל כך אוהב אך בלי אפשרות להגיד לו את זה. כי זה פשוט לא רלוונטי ואין סיכוי שנהיה ביחד. אני כבר אדישה לאהבה, ולהיות אדיש לאהבה זה כל כך מסוכן לנפש ולבריאות. אני אמורה להתנחם בהיכרות בחברות ? בזה שיש לי את האפשרות לראות , להיות ? אני רוצה לחבק, לשכב על ברכיים, ללטוף שיער, לנשק, לשכב, להתכרבל מתחת לשמיכה בחושך, לצפות בסרט ושוב לשכב...
כמה חיים כבר אפשר לחיות בלי להגשים אהבה ? ואיזה חיים אפשר לחיות כך ? אילו חיים ? מרגישה שהחיים מסתובבים להם ואני מביטה מבחוץ.
לקחת עכשיו המון אוויר ולהמשיך לחיות כי חייבים. |